פס הקול של חיי - חלק שלישי ואחרון !!!

אני לא בסדר...
הבטחתי לעצמי שלא אתן לזמן לחלוף כל כך מהר, ושלא יעבור יותר מחודש
מאז הפעם האחרונה שכתבתי.הרבה יותר מזה עבר .
אני יכול לתרץ את זה באינטנסיביות של החיים, בחום של אוגוסט, בעובדה שחזרתי ללמוד
או בכך שאני בעיצומן של שתי הקמות של עסקים בהם אני מעורב אבל האמת...
זה לא מעניין וזה לא משנה.

הבסיס שלי צריך להשאר ותמיד ישאר המוסיקה.

ולכן, קבלו את התנצלותי הכנה על ההזנחה הפושעת והנה לפניכם החלק השלישי בסדרת המאמרים לה בחרתי לקרוא "פס הקול של חיי".

את החלק הזה של המאמר אני רוצה להקדיש לחברים שלי.
אלה שהולכים איתי הרבה שנים ושעם חלקם הכרתי את פסי הקול שמלווים אותי כל כך הרבה שנים .

פס הקול הראשון שאני רוצה לספר לכם עליו הוא פס קול של סרט מאמצע שנות התשעים בשם "נל".

Nell


הכוכבת של הסרט היא ג'ודי פוסטר והמוסיקה הנהדרת היא של מוסיקאי הוליוודי
בשם מארק אישאם.
ראיתי את הסרט והתאהבתי בפס הקול (כמו שקרה לי פעמים רבות) אבל לא תיארתי לעצמי
שהוא יילך איתי כל כך הרבה שנים.
למעשה היום כשאני מאזין לו אני בכלל לא זוכר את התמונות עבורן נכתבה המוסיקה. אני זוכר תמונות מסע שלי מכל מיני נסיעות, ומהטיול שלי בניו זילנד בפרט. אני מניח שזה כי איך שהוא יצא כך שבין הדיסקים שלקחתי איתי לטיול (המאוד מאוחר שלי אחרי הצבא) לקחתי גם את פס הקול של "נל".
 וכך קרה, שהוא נכנס אצלי לקטגוריה של מוזיקת המסע האולטימטיבית.

המוסיקה ליוותה אותי בקילמוטרים הרבים שנהגתי שם (בצד השני של הכביש) ועד היום כשאני שומע אותו, תמונות ממאות הקילומטרים הירוקים אותם גמעתי שם עולות לי בזכרון.
אולי משהו בגוון המעט אירי - שהמלחין הגניב לתוך פס הקול – התחבר לי עם הכבשים, ואולי זה הרוחב המדהים של התיזמור שהתחבר לי טוב עם המרחבים העצומים. קשה לי לשים את האצבע בדיוק... אבל אני באמת מאמין שאם תקחו כמה דקות ותאזינו לקטע הבא תוכלו להבין בדיוק על מה אני מדבר ...

Rush


כשהייתי בצבא נסעתי הרבה. הייתי בלהקה צבאית והופענו בכל הארץ.
בגלל שנסענו כל כך הרבה נסיעה לאילת הפכה להיות משהו זניח ולא מטריד במיוחד
וביקרתי שם לעיתים תכופות.
אם זה ב"רגילות" מהשירות, בסופי שבוע או סתם כשהיו יומיים בלי הופעות (מישהו אמר ג'ובניקים ? )
והחלטתי לקפוץ לחוף האהוב עלי.

היו לי שני שותפים להרגל המגונה הזה .
רוביק וגיא. 
שני חברים טובים איתם שאיתם חוויתי את החווייה הנפלאה לה קראו חוף דרורי.

המבוגרים שבכם אולי זכו להכיר אותו בתור "החוף של אדי" והצעירים שבכם לא זכו להכיר אותו, כי עיריית אילת סגרה אותו לצערי הגדול מאוד.
 יד אלוהים ברכה את פיסת החוף הקטנה הזאת באנרגייה מדהימה, ריף אלמוגים מקסים ובעלים עם טעם מוסיקלי משובח (ועוד לא כתבתי מילה על הבירה והנקניקיות בצהריים...).
למישהו שם היתה יכולת מדהימה לארגן "פס קול ליום" – A soundtrack for a day.


הכוונה היא למה שאז – באמצע שנות התשעים ( My golden days) – עשה האדם שבחר באופן ידני את הדבר
לו היום אנחנו קוראים Playlist.
 מי שעשה את זה שם ידע מה שהוא עושה !!!

דמיינו את הסיטואציה:

החוף הדרומי של אילת, 10 קילומטר מגבול מצרים.
השמש מטגנת לנו את המוח וכל זווית שלה מלווה במוסיקה המתאימה.
מוזיקת רגאיי לשעות הבוקר, ג'יפסי קינגס בצהריים ולשקיעה אריק קלפטון עם פס הקול הנפלא שהוא הלחין לסרט Rush.

כל ההקדמה הזאת היתה כדי להגיע לכאן.

אבל הייתי חייב להקדים, כדי לנסות להכניס אתכם למצב הרוח הזה על מנת שתשמעו
את המוסיקה ותבינו על לעזאזל אני מלהג.
אך לפני שנגיע למוסיקה תרשו לי לחדד את הנתונים הבאים. שוב :

השעה : שעת שקיעה.
שהות בחוף : מהבוקר.
השמש : שוקעת מאחורי ההרים ולפנינו ים סוף בצבעים משכרים.
אלכוהול בדם : המוווווון
בחורות יפות בחוף : המוווווון
גיל : 19-21


ועכשיו תקשיבו למוסיקה, שהיא הדבר היחיד שמצליח להחזיר אותי לאנרגיות הרגועות כל כך של חוף דרורי .

(חייב להודות שהיה לי מאוד קשה לבחור את הקטע...תקנו את האלבום. מומלץ !!! )

מוסיקה תמיד עיצבה ותמיד תעצב לנו רגעים בחיים. שמחתי לחלוק אתכם חלק
מהרגעים האלה בחיי.
יש למישהו המלצות/סיפורים על פסי קול שעיצבו את חייו ?
אשמח לשמוע :)

hagaiginzboorg@gmail.com


חגי גינזבורג

לינק לאתר הרשמי

פס הקול של חיי – חלק ב'.

בפעם הקודמת שכתבתי כאן סיפרתי על איך הגיע המונח "פס קול חיי" לתודעתי והבאתי  שתי דוגמאות של פסי קול מסרטים שליוו את חיי.(המאמר הקודם)

השבוע רציתי לחלוק איתכם עוד מספר דוגמאות שליוו אותי ברגעים (גדולים וקטנים) ונתנו לסיפורי האישי צבע נוסף. 

כי הרי בשורה  התחתונה זה מה שמוזיקה עושה.

בחיים כמו בסרטים, היא מעשירה את חיינו, והופכת  אותם לצבעוניים יותר (ואת זה אני כותב בתור עיוור צבעים אשר לא ממש מבדיל בין ירוק לטורקיז  ובין ורוד לתכלת... ).

אז ככה...

סיפורנו מתחיל איפה שהוא בגיל 15 והוא מכיל נער מתבגר, דיילת אוויר צעירה, טייפ קלטות ואחד, אניו מוריקונה.

כשהתחלתי לנגן עם הרכבים מוזיקליים בגיל 14, מצאתי את עצמי מתאהב בז'אנר הלא כל כך פופלרי של מוזיקה לקולנוע.

הארץ הייתה קטנה והעולם מאוד גדול.                                                 YOUTUBE לא היה חלום של אף אחד, מארק צוקרברג היה בן שש בערך, גוגל אולי היה פנטזייה של מישהו  (בטח לא גוגל+), על האיטרנט רק התחילו לשמוע פה ואם רצית משהו מחוץ לגבולות המדינה היית צריך מאוד מאוד להתאמץ.

אני... לא אהבתי להתאמץ. 

ממש לא !

ידידת המשפחה (שמה שמור במערכת) היתה אז דיילת באל על שלמזלי הגדול מאוד אהבה מחזות זמר ומוזיקה לסרטים. מכיוון שהיתה מגיעה לניו יורק ולונדון כל שבוע בערך היתה לה גם גישה לחנויות של תקליטים וקלטות עם מבחר עצום של הז'אנר.

וכך יצא שמדי פעם היא היתה מביאה לי קלטת נהדרת לשמוע.

בעזרת הסידור הזה שמעתי מחזות זמר נפלאים כמו פאנטום האופרה ומיס סייגון ופסי קול מדהימים כמו זה של הסרט הקטן הזה... נו איך קוראים לו... אה כן.

סינמה פראדיסו.

מי שמכיר את הסרט יודע את הקסם שהוא מטיל על כל צופיו.

כשקיבלתי את הקלטת התאהבתי מיד והיא ליוותה אותי תקופה ארוכה מאוד בה התוודאתי למוזיקה המדהימה של אניו מורקיונה והתאהבתי.                                                                                          

רצה הגורל ורק עשר שנים אחר כך  ראיתי את הסרט במהלך קורס מרתק שהעביר רפי קדישזון על מוזיקה בקולנוע  ובו למדתי את כל הניואנסים של יצירת המופת הזאת.

הצלילים באותו קורס עוררו מיד את התקופה והזכרונות ...

הנה לפניכם נעימת הנושא של הסרט:

אין לי ספק שפס הקול הזה הוא אחת הסיבות שהפכתי להיות מוזיקאי, אבל כילד ששומע את המוזיקה (בלי לראות את הסרט) יצרתי בדמיוני סרטים משל עצמי אותם יצרה וציירה המוזיקה.

בשבוע הבא אמשיך עם פסי קול של אריק קלפטון ומלחין נפלא בשם מארק אישם שכתב את פס הקול לסרט "נל" בכיכובה  של ג'ודי פוסטר.

פס הקול של חיי

בחודשים האחרונים אני כותב פה על יצירה של מוזיקה ל"תמונה".
כתבתי על כל מיני דרכים לייצר פס קול מוצלח, כתבתי "חוקים" שכדאי לשים אליהם לב, מושגים בסיסיים, דרכים ומקומות בהם רצוי לרגש ועוד...

בחודש האחרון עברתי דירה ואחרי כמעט שמונה שנים בתל אביב עברתי את האיילון והתמקמתי לי ברמת גן.

זאת לא היתה החלטה קלה והיא גרמה לי להסתכל אחורה על שמונה השנים האחרונות. את השנים האלה ואת המעבר הזה ליוותה מוזיקה.

הרבה מוזיקה.

הסיבה שאני חולק איתכם  את כל זה היא שפעם נוספת הבנתי במהלך התהליך של חיפוש הדירה עד כמה מוזיקה נוכחת ומעצבת את פס הקול של חיינו.                                                                        

שמעתי את המונח הזה – פס הקול של חיינו - בפעם הראשונה ממכר שלי שהוא בין השאר גם פרסומאי וחבר יקר, לפני כמה שנים.

הוא סיפר לי על קטע שהוא קרא בו מסופר על אשת פירסום שקובעת סשן הקלטות עם אחד מהזמרים ששיריו ליוו את חייה. זה הלך ככה (פחות או יותר) :

"הוא (הזמר) ליווה אותה כשהתאהבה בפעם הראשונה, וכשנשבר ליבה בפעם הראשונה. כשהתגייסה לצבא וכשנסעה לחו"זל אחרי הצבא. היא בכתה משיריו, התרגשה מהם, צחקה מהם במשך שנים, והם בעצם היו פסקול חייה...

עכשיו כשקבעה איתו סשן הקלטות והוא הקליט את השיר המקסים שהלחין לג'ינגל (אותו היא מפיקה)  היא פתאום שומעת את עצמה אומרת לו :

" כן...זה יפה...אבל זה לא באמת מרגיש לי ...

קוטג'. . . ".

אם נניח לרגע את סוגיית הקוטג' ועולם הפרסום בצד נבין את המונח "פס קול חיי".                                                                                       לכולנו יש את הרגעים האלה שעולים בזכרוננו כשאנחנו שומעים שיר מסויים שמזכיר לנו רגע מסויים. מוזיקה במובן הזה היא קצת כמו ריח שמפעיל אצלנו טריגרים של זכרונות ואם נרצה או לא הזכרונות האלה מגיעים  עם מוזיקה והולכים איתנו כל חיינו.

עבורי Guns N' Roses תמיד יזכירו נסיעות לא נגמרות בלהקה הצבאית, פט מתיני תמיד יזכיר את חוף דרורי באילת ופס הקול של הסרט נל יזכיר לי את הטיול שלי בניו זילנד.

ובעצם, זה האתגר הכי גדול של מוזיקאי שמלחין לתמונה. לייצר מוזיקה שתיחקק בזכרון ותיקשר לתמונה אותה אנו רואים. המוזיקה אמורה להיקשר באופן כזה שתייצר ים סוער של זכרונות ורגשות .

אני רוצה לחלוק אתכם כמה קטעים מוזיקלים שמרכיבים את "פס קול חיי".

מגיל מאוד צעיר אני מקשיב לפסי קול מסרטים וללא ספק הם ליוו ועיצבו הרבה מהזכרונות שלי.

הראשון שעולה לי בראש הוא פס הקול של פארק היורה אותו הלחין ג'ון וויליאמס וביים סטיבן שפילברג. הזכרונות אותם הוא מציף הם שלי ושלי בלבד ולכן ( אם יש לכם כמה דקות פנויות ) אשמח אם הוא ייצר זכרונות חדשים עבורכם :

פס קול אחר (ושונה מאוד) הוא של הסרט לעזוב את לאס ווגאס בכיכובם של ניקולאס קייג' ואליזבט שו. אחד הדברים המיוחדים בו הוא שאת המוזיקה לסרט הלחין האיש שגם בייים את הסרט – מייק פיגיס.

זהו פס קול מדהים שליווה אותי בכמה וכמה לילות של שתיית וויסקי מוגזמת.  

מי שלא ראה את הסרט אני ממליץ בחום !!!     

                                                                                      

הקטע הבא הוא דווקא לא של מייק פיגיס אלא ביצוע מרגש של סטינג (שהוקלט במיוחד עבור הסרט) לשיר המוכר Angel eyes .

מומלץ להאזין בוולים גבוה תוך לגימה מהמשקה האהוב עליכם...:

TO BE CONTINUED… J

הכוח המנצח של השקט.

תשאלו כל מלחין מצליח לקולנוע וטלוויזיה והוא יגיד לכם שהרבה פעמים לשקט (כלומר לחוסר במוזיקה) יש כוח לא פחות חזק מלמוזיקה.

למה הכוונה ?

אם ניקח סרט ונכתוב ל 95% ממנו פס קול מוזיקלי, ההשפעה של המוזיקה על הצופה תקטן ותהפוך להיות שולית. המוזיקה לא תהיה גורם מפתיע או מרגש, היא תהפוך להיות קצת "כמו רעש לבן".    

זה קורה כי למוזיקה יש כוח כשהיא יכולה "לקחת אוויר". כאשר המוזיקה לא יכולה "לנשום" היא הופכת להיות במקרה הטוב לא משמעותית ובמקרה הפחות טוב מייגעת מציקה ו"חנוקה".

כאשר אנחנו רוצים להפתיע עם קו מוזיקלי חד ובוטה שאמור ליצור בהלה עדיף שנגיע מתוך שקט.

ההגחה מתוך השקט תעצים את אלמנט ההפתעה.

כולנו היינו בקולנוע וראינו סצינות מותחות בהם יש שקט מפחיד שנקטע פתאום עם איזו יללת חתול שגורמת לשערותינו לסמור. אם אותה יללת חתול תגיע מתוך המולה היא לא תפתיע, לא תבהיל וספק אם תהיה לה איזה שהיא השפעה. אותו דבר נכון לגבי המוזיקה. כאשר מוזיקה נכנסת ויוצאת במקומות הנכונים יש לה השפעה מדהימה. כאשר היא מנגנת כל הזמן (סתם על מנת למלא חורים) היא הופכת להיות מאין טפט שמרוח על הקיר בלי יותר מדי כוונות מדוייקות (בז'רגון המקצועי נקרא לזה - WALL TO WALL MUSIC).

לפעמים לא כדאי לרגש עם המוזיקה. עדיף להשאיר את התמונה כמו שהיא...יתומה.

דבר זה יכול ליצור אימפקט אמוציונלי לא פחות חזק על הצופה.

זה נובע גם מהעובדה שהמוזיקה הפכה בז'אנרים קולנועיים מסוימים למשהו שחייב להיות נוכח רוב הזמן. ואז,כשהיא  לפתע איננה, עשויה להיות לה יותר השפעה מאשר כשהיא נוכחת.

הקהל מרגיש כאילו משהו חסר והחוסר הוא זה שמייצר את התגובה הרגשית.

לתמונה יש כוח אדיר משל עצמה. היא לא חייבת להישען על מוזיקה. ההפך הוא הנכון.                                                                          כאשר סרט מצולם,משוחק,מבויים וכתוב ברמות גבוהות, אין צורך במוזיקה.

דוגמא קלאסית לתופעה הזאת היא סדרת המופת הסופרנוס. במהלך כל העונות של הסופרנוס כמעט ואיננו שומעים מוזיקה מקורית שנכתבה עבור הסדרה ומלווה התרחשות דרמטית. יש בסופרנוס שירים שמופיעים מדי פעם אבל מוזיקת UNDER SCORE (מוזיקה שמלווה תמונה ואיננו רואים אותה מנוגנת) כמעט ולא קיימת. התמונה מספיק חזקה בזכות עצמה ולא זקוקה לשום תמיכה או העצמה. האם מישהו יכול לומר ברצינות שמשהו חסר בדרמות שמתרחשות בסופראנוס...?

היכולת להפנים שהכוח של המוזיקה גדל כאשר היא לא נוכחת, עשוייה לייצר רגעים מוזיקלים בלתי נשכחים.

תמיד צריך לזכור את המשפט הבא :                                                                      

LESS IS MORE & MORE IS LESS !!!

מהו כוחם האמיתי של סרטים טובים ???

למה אנחנו פותחים טלוויזיה בערב ? למה אנחנו הולכים לקולנוע ?

בין אם נודה בכך ובין אם לא אנחנו הולכים כדי לחוש משהו.

סרט שלא גורם לנו להרגיש בשום דרך (מכאיב,מצחיק,מעציב,מזכיר...) לא ממש משרת אותנו.

הרבה פעמים החיים עוברים ואנו נהיים כהי חושים. לא ממש מתרגשים מחוויות...חיים את השיגרה .

המסך עוזר לנו לחוות את כל אותם רגשות שלעיתים קרובות מדי אנחנו מזניחים.

זה קורה דרך הזדהות שנוצרת ביננו לבין הדמויות על המסך. אני מניח שזה אחד ההסברים לתופעת תוכניות הריאלטי שזוכות להצלחה מסחררת בשנים האחרונות.                                                  

אנחנו רואים דמויות,לומדים להכיר אותן,מזדהים עם חלקן, אוהבים את חלקן, שונאים את חלקן אבל לרוב לא נשארים אדישים אליהן - אנחנו מרגישים.

זה קורה מהר מאוד.

האנשים שיוצרים את הסרטים/תוכניות טלוויזיה מפעילים עלינו מגוון של מניפולציות.

החל מזוויות צילום ותאורה דרך תסריט מרגש, משחק נוגע, ועד למוזיקה שמשחקת תפקיד מכריע.

מוזיקה שמותאמת לסיטואציה באופן נכון יכולה לגרום לנו להזיל דמעה, להיות במתח, להרגיש שמחה וגם להרגיש הזדהות עם הדמויות על המסך.

מוזיקה שלא תתאים לסיטואציה אותה היא מלווה תהרוס לנו את החוויה.

בואו נדמיין סצינה מהחיים :

לוויה. עשרות אנשים עומדים דומעים מול קבר פתוח ואומרים דברים על האדם ממנו הם נפרדים.   

ילד קטן בוכה בשקט, אימו מחבקת אותו, וברקע.........

מוזיקה קופצנית של סרט מצוייר.

דמיינו את אותה סיטואציה עם אותם אנשים.

הילד הבוכה, האנשים העצובים, האם המחבקת וברקע נעימת פסנתר עצובה...

על מנת שמוזיקה תתאים לסיטואציה לה היא מולחנת צריכים להתקיים מספר אלמנטים:

בראש ובראשונה חייבת להיות הבנה של הדרמה המתחוללת על המסך. אם המלחין מפרש לא נכון את הדרמה הוא עלול  להלחין מוזיקה קופצנית על סצינת לוויה או לחילופין מוזיקה עצובה למרדף מותח.

אחרי שהדרמה מובנת, צריך להתאים לה את הטקסטורה המוזיקלית הנכונה.                  

הטקסטורה מורכבת מהרמוניה ותזמור.                                                                               

אם אנסה להסביר זאת בצורת קלישאות הרי שמוזיקה עם אווירה מינורית תתאים לסיטואציה עצובה ומוזיקה עם אווירה מז'ורית תעבוד בסיטואציה אופטימית.

התזמור ישנה את מצב הרוח שהמוזיקה מייצרת.                                                                    

ישנו הבדל תהומי כאשר  אותם צלילים מנוגנים פעם אחת ע"י ארבעה כלי קשת (צ'לו,ויולה ושני כינורות) ופעם אחת כשהם מנוגנים ע"י ארבעים כלי קשת באותה חלוקה בדיוק .

אותם צלילים בדיוק יתנו לנו תחושות שונות לחלוטין.

כשמלחינים מוזיקה  לתמונה כל הכלים האלה נמצאים בידיו של המלחין והשימוש הנכון בהם ייצור את הריגוש וישרת את התמונה נאמנה.

לעומת זאת כשהמוזיקה הלא מתאימה מוצמדת לתמונה היא עלולה להרוס התרחשות דרמטית ו"לשנמך" את הדרמה באופן קיצוני !

כמו בכל מקום בו מוזיקה מעורבת, הבחירות הנכונות הן שעושות את ההבדל בין כישלון להצלחה...

לינק לאתר הרשמי

להרצאה

ניתן ומומלץ להירשם לבלוג 

ב"תיבת ההרשמה"שנמצאת 

בחלקו העליון של העמוד מצד שמאל.

חגי גינזבורג.

מוזיקה על ציר הזמן

תפקידה של המוזיקה כשהיא מצורפת לתמונה מצולמת, הוא לתמוך בראש ובראשונה בסיפור שמסופר. 

זה חשוב בעיקר בגלל בעיית ציר הזמן.

ניקח לדוגמה סרט:

לסרט  כמו לכל ציר זמן יש התחלה אמצע וסוף.הרבה פעמים תפקיד אמיתי של דמות מסויימת בסרט יובהר לנו רק בסופו...

העלילה תתפתל ותסתבך ותוך כדי, תציג בפנינו את האישיות המורכבת של הדמות. 

המוזיקה תתמוך בעלילה לאורך כל הדרך.

על מנת שהמוזיקה תעשה זאת באופן הטוב ביותר,המוזיקאי צריך להיות קצת פסיכולוג וקצת מנתח ספרותי,כי סרט ומוזיקה תמיד יהיו בנויים ממוטיבים חוזרים שישקפו התרחשויות והתפתחויות שעוברות על הדמות.

בדיוק במקום הזה הופך המוזיקאי ל"מספר הסיפור ".

 זהו תהליך איפיון שמתחיל בהצגת הדמות לצופה ומתפתח 

איתה בהתאמה.

הקטע הבא מראיון עם מייקל ג'יאצ'ינו (המוזיקאי שהלחין את המוזיקה ל"אבודים") מדגים זאת בצורה נהדרת : 

אם נמקם בתחילת הסרט מוטיב שמופיע באמצע הסרט יכול להיות שנזיק להתפתחות הסיפורית של המוזיקה או התסריט  והמוטיב פשוט לא

יעבוד. זה נכון לגבי כל הזזה של קטע מוזיקלי על ציר הזמן של הסרט.

ההבנה שמדובר ביצירת אומנות שנעה בזמן קריטית לתמונה הגדולה. ייתכן שאם נתבונן רק על הדקה העשרים של הסרט, נרגיש שהמקום עובד בצורה נכונה והמוזיקה עושה את תפקידה.

הבעיה נוצרת כשצופים בסרט מתחילתו ומגיעים לדקה העשרים. אז משתנה הפרספקטיבה...

הנה דוגמא מעולם אומנותי אחר שתבהיר את הנושא :

הכל עניין של נקודת התבוננות.

כאשר אנחנו מתבוננים מקרוב על פריט אחד בתמונה מצוייירת הוא יכול להיראות לנו מכוער וגם חסר טעם:

אבל כשנזוז לאחור ונראה את התמונה כולה נבין את הצורך בו ונראה את הקומפוזיציה בשלמותה:

אותו הדבר נכון לגבי פונקציית ציר הזמן.

מה שנראה ונרגיש בדקה העשרים הוא לא מה שנראה ונרגיש כשנצפה בכל הסרט. הדבר זהה בדיוק להסתכלות על התמונה ממרחק הגיוני על מנת שנוכל לראות את כולה.

ממרחק הצפייה בסרט כולו, נוכל להרגיש אם מוטיב חוזר יותר מדי פעמים. נוכל להבין האם הוא מובן מספיק,האם הוא משרת את הדמות, האם הוא מעניין מספיק כדי להיות מוטיב חוזר אך לא מוטיב "מציק". 

מנקודת ההסתכלות הזאת נוכל להבין אם חסרה לנו מוזיקה בסרט או אם יש עומס ,ואם אכן קיים עומס נוכל להבין איך לדלל אותו.

את כל אלה לא נוכל לראות אם נצפה רק בנקודת זמן  מסויימת.

העבודה על הכנת פס קול מתרחשת בשלבים ואכתוב עליהם בהזדמנות אחרת אבל כל השלבים שעוברים בתהליך העבודה בטלים בשישים כאשר אין הבנה בסיסית של הסיפור המלא ושל ציר הזמן שמחייב אותנו כל הזמן לנסות ולראות את התמנה הגדולה, ולהיות תמיד מספרי הסיפור כולו.

לינק לאתר הרשמי

להרצאה

ניתן ומומלץ להירשם לבלוג 

ב"תיבת ההרשמה"שנמצאת 

בחלקו העליון של העמוד מצד שמאל.

חגי גינזבורג.

האם זה עובד ...?

אחרי תקופה שבה כתבתי על מוזיקה של אנשים אחרים שהשפיעה על חיי בצורה כזאת או אחרת, החלטתי לחזור להתפלסף קצת על הקשר בין מוזיקה לתמונה, ולחלוק אתכם מחוויותיי כמלחין.

השאלה עליה אכתוב היא עניין פשוט מאוד  ומורכב ביותר !!!  

או שזה עובד או שלא.

כפי שאולי הזכרתי בעבר המוזיקה בסרטים ובטלוויזיה לא עומדת בפני עצמה. היא מה שנקרא "מוזיקה פונקציונלית". היות והיא כזאת היא באה לשרת מטרה. המטרה בדרך כלל תהיה ליצור אצל הצופה ריגוש כלשהוא. לגרום לו להרגיש משהו שיוצרי הסרט – הבמאי או העורך – רוצים לחדד.

וכאן ידידי חובבי הז'אנר מתחילה הבעיה.

לא מדובר על מדע מדוייק ואין תשובה אחת  לשאלת השאלות : "האם זה עובד?"    

                          

זאת לא שאלה שרק המוזיקאי שואל את עצמו. זאת שאלה שכל אחד מיוצרי היצירה שואל את עצמו. החל מהמלבישה שצריכה לייצר אפקט מסויים עם התלבושות אותן היא בוחרת, דרך השחקן שצריך להעביר את המסר שלו - שהרי הוא "הפנים של הסרט" , ועד לעורך ולבמאי שיושבים ימים ולילות בחדר העריכה ומתלבטים בשאלה המקוללת של ..."האם זה יעבוד? ".

ואכן אין שום מדד ברור לעניין.לעיתים מנסים לצפות את התשובה בעזרת קבוצות מיקוד (כשמדובר על גופים גדולים עם תקציבים גדולים) או בעזרת מומחים מנוסים, אבל הנסיון מלמד שאין אף אחד שיכול לצפות זאת בוודאות מכיוון שמדובר באומנות ולא במדע עם מדדים אמפיריים ברורים ומדוייקים. מהסיבה הזאת, הרבה פעמים כשמכינים תוכנית עסקית לפרוייקט אומנותי הדבר נראה לי תמוהה ביותר כי תגובת הקהל היא משהו שאי אפשר באמת לצפות (וכאן בדיוק ה"תכנית העסקית" קורסת).

אבל....בואו נחזור למוזיקה.

לכאורה זה היה אמור להיות די פשוט לשבת מול מסך לראות סרט עם מוזיקה ולהבין האם המוזיקה משרתת את התמונה או מפריעה לה. אבל, בגלל שמדובר באנשים, לפעמים האובייקטיביות מתערערת.זה קורה בגלל הרבה ענינים סוביקטיביים כמו אגו, מצב רוח, תקציב או סתם חוסר סבלנות.

קטע מוזיקלי שביום אחד יקבל תגובה של "בעעעעעעעע"(אפקט הקאה) יכול לקבל תגובה של "וואווו"(אפקט של התלהבות) ביום אחר – וזה סיפור אמיתי מהחיים. קטע שיום אחד יעניק  למוזיקאי תגובה של "אתה גאון" יום אחר יזכה אותו בתגובה של "זה לא מרגש אותי, זה לא עושה לי כלום, זה פשוט סתם!!! "- וגם זה סיפור מהחיים...

אז בכל זאת מה עושים ?

קודם כל מגייסים לעבודה הזאת הרבה סבלנות.

סליחה לא הרבה... המון סבלנות.

בלי זה אין סיכוי לשרוד במקצוע. שנית, המוזיקאי צריך להיות גמיש ופתוח מצד אחד  ובאותו זמן לשים לב האם התגובות שהוא מקבל ענייניות או שהן מגיעות משיקולים זרים.

אני חושב שהדבר הכי חשוב  למוזיקאי הוא  להיות כנה עם עצמו באופן כזה ששיקול הדעת האישי לא יתערפל ויגרום לו "להתאהב" במוזיקה שלו, עד כדי כך שלא יראה/ירגיש בעצמו אם היא עובדת נכון ומשרתת את המטרה.

הדבר השלישי שעוזר הוא ניסיון ולזה אין תחליף - בעיקר במקצוע שמתבסס כל כך הרבה על תחושות בטן.

הדבר האחרון שעוזר הוא תמיד לזכור ללכת אחורה שתי סצינות ולראות איך העניין מתחבר בתוך התמונה הגדולה של הסרט. כבר ציינתי כאן בעבר  שסרט הוא יצירת אומנות שנעה על ציר הזמן ולכן המוזיקה  תמיד עובדת באופן יחסי למיקום שבו היא מופיעה.

( http://hagaiginzboorg-filmscoring.blogspot.com/2011/04/blog-post.html)

לסיום תרשו לי להביא דוגמה שממחישה את אי הוודאות בעסק הזה מתוך סרטון שמלווה את יצירת פס הקול של הסרט אי.טי.

בתחילת הסרטון מדבר ג'ון וויליאמס על החששות ואי הוודאות שהיו לספילברג לתגובת הקהל לדמות של אי.טי .

וויליאמס מציין שבסופו של דבר התגובות של הקהל היו הרבה מעבר למה שמישהו בהפקה צפה. חדי האוזן שבכם ישמעו אותו גם מגניב משפט קטן על "מלחמת הכוכבים" – סרט שעליו (על פי וויליאמס), חשבו המפיקים בתחילת הדרך שיהיה סרט "סופשבוע" נחמד  לילדים...

מה שמוכיח כי שאלת ה-"האם זה יעבוד" עשוייה להיות הרבה יותר משאלה
רק על מיליון דולר !!!

לינק לאתר הרשמי

להרצאה