בפעם הקודמת שכתבתי כאן סיפרתי על איך הגיע המונח "פס קול חיי" לתודעתי והבאתי שתי דוגמאות של פסי קול מסרטים שליוו את חיי.(המאמר הקודם)
השבוע רציתי לחלוק איתכם עוד מספר דוגמאות שליוו אותי ברגעים (גדולים וקטנים) ונתנו לסיפורי האישי צבע נוסף.
כי הרי בשורה התחתונה זה מה שמוזיקה עושה.
בחיים כמו בסרטים, היא מעשירה את חיינו, והופכת אותם לצבעוניים יותר (ואת זה אני כותב בתור עיוור צבעים אשר לא ממש מבדיל בין ירוק לטורקיז ובין ורוד לתכלת... ).
אז ככה...
סיפורנו מתחיל איפה שהוא בגיל 15 והוא מכיל נער מתבגר, דיילת אוויר צעירה, טייפ קלטות ואחד, אניו מוריקונה.
כשהתחלתי לנגן עם הרכבים מוזיקליים בגיל 14, מצאתי את עצמי מתאהב בז'אנר הלא כל כך פופלרי של מוזיקה לקולנוע.
הארץ הייתה קטנה והעולם מאוד גדול. YOUTUBE לא היה חלום של אף אחד, מארק צוקרברג היה בן שש בערך, גוגל אולי היה פנטזייה של מישהו (בטח לא גוגל+), על האיטרנט רק התחילו לשמוע פה ואם רצית משהו מחוץ לגבולות המדינה היית צריך מאוד מאוד להתאמץ.
אני... לא אהבתי להתאמץ.
ממש לא !
ידידת המשפחה (שמה שמור במערכת) היתה אז דיילת באל על שלמזלי הגדול מאוד אהבה מחזות זמר ומוזיקה לסרטים. מכיוון שהיתה מגיעה לניו יורק ולונדון כל שבוע בערך היתה לה גם גישה לחנויות של תקליטים וקלטות עם מבחר עצום של הז'אנר.
וכך יצא שמדי פעם היא היתה מביאה לי קלטת נהדרת לשמוע.
בעזרת הסידור הזה שמעתי מחזות זמר נפלאים כמו פאנטום האופרה ומיס סייגון ופסי קול מדהימים כמו זה של הסרט הקטן הזה... נו איך קוראים לו... אה כן.
סינמה פראדיסו.
מי שמכיר את הסרט יודע את הקסם שהוא מטיל על כל צופיו.
כשקיבלתי את הקלטת התאהבתי מיד והיא ליוותה אותי תקופה ארוכה מאוד בה התוודאתי למוזיקה המדהימה של אניו מורקיונה והתאהבתי.
רצה הגורל ורק עשר שנים אחר כך ראיתי את הסרט במהלך קורס מרתק שהעביר רפי קדישזון על מוזיקה בקולנוע ובו למדתי את כל הניואנסים של יצירת המופת הזאת.
הצלילים באותו קורס עוררו מיד את התקופה והזכרונות ...
הנה לפניכם נעימת הנושא של הסרט:
אין לי ספק שפס הקול הזה הוא אחת הסיבות שהפכתי להיות מוזיקאי, אבל כילד ששומע את המוזיקה (בלי לראות את הסרט) יצרתי בדמיוני סרטים משל עצמי אותם יצרה וציירה המוזיקה.
בשבוע הבא אמשיך עם פסי קול של אריק קלפטון ומלחין נפלא בשם מארק אישם שכתב את פס הקול לסרט "נל" בכיכובה של ג'ודי פוסטר.
