פס הקול של חיי - חלק שלישי ואחרון !!!

אני לא בסדר...
הבטחתי לעצמי שלא אתן לזמן לחלוף כל כך מהר, ושלא יעבור יותר מחודש
מאז הפעם האחרונה שכתבתי.הרבה יותר מזה עבר .
אני יכול לתרץ את זה באינטנסיביות של החיים, בחום של אוגוסט, בעובדה שחזרתי ללמוד
או בכך שאני בעיצומן של שתי הקמות של עסקים בהם אני מעורב אבל האמת...
זה לא מעניין וזה לא משנה.

הבסיס שלי צריך להשאר ותמיד ישאר המוסיקה.

ולכן, קבלו את התנצלותי הכנה על ההזנחה הפושעת והנה לפניכם החלק השלישי בסדרת המאמרים לה בחרתי לקרוא "פס הקול של חיי".

את החלק הזה של המאמר אני רוצה להקדיש לחברים שלי.
אלה שהולכים איתי הרבה שנים ושעם חלקם הכרתי את פסי הקול שמלווים אותי כל כך הרבה שנים .

פס הקול הראשון שאני רוצה לספר לכם עליו הוא פס קול של סרט מאמצע שנות התשעים בשם "נל".

Nell


הכוכבת של הסרט היא ג'ודי פוסטר והמוסיקה הנהדרת היא של מוסיקאי הוליוודי
בשם מארק אישאם.
ראיתי את הסרט והתאהבתי בפס הקול (כמו שקרה לי פעמים רבות) אבל לא תיארתי לעצמי
שהוא יילך איתי כל כך הרבה שנים.
למעשה היום כשאני מאזין לו אני בכלל לא זוכר את התמונות עבורן נכתבה המוסיקה. אני זוכר תמונות מסע שלי מכל מיני נסיעות, ומהטיול שלי בניו זילנד בפרט. אני מניח שזה כי איך שהוא יצא כך שבין הדיסקים שלקחתי איתי לטיול (המאוד מאוחר שלי אחרי הצבא) לקחתי גם את פס הקול של "נל".
 וכך קרה, שהוא נכנס אצלי לקטגוריה של מוזיקת המסע האולטימטיבית.

המוסיקה ליוותה אותי בקילמוטרים הרבים שנהגתי שם (בצד השני של הכביש) ועד היום כשאני שומע אותו, תמונות ממאות הקילומטרים הירוקים אותם גמעתי שם עולות לי בזכרון.
אולי משהו בגוון המעט אירי - שהמלחין הגניב לתוך פס הקול – התחבר לי עם הכבשים, ואולי זה הרוחב המדהים של התיזמור שהתחבר לי טוב עם המרחבים העצומים. קשה לי לשים את האצבע בדיוק... אבל אני באמת מאמין שאם תקחו כמה דקות ותאזינו לקטע הבא תוכלו להבין בדיוק על מה אני מדבר ...

Rush


כשהייתי בצבא נסעתי הרבה. הייתי בלהקה צבאית והופענו בכל הארץ.
בגלל שנסענו כל כך הרבה נסיעה לאילת הפכה להיות משהו זניח ולא מטריד במיוחד
וביקרתי שם לעיתים תכופות.
אם זה ב"רגילות" מהשירות, בסופי שבוע או סתם כשהיו יומיים בלי הופעות (מישהו אמר ג'ובניקים ? )
והחלטתי לקפוץ לחוף האהוב עלי.

היו לי שני שותפים להרגל המגונה הזה .
רוביק וגיא. 
שני חברים טובים איתם שאיתם חוויתי את החווייה הנפלאה לה קראו חוף דרורי.

המבוגרים שבכם אולי זכו להכיר אותו בתור "החוף של אדי" והצעירים שבכם לא זכו להכיר אותו, כי עיריית אילת סגרה אותו לצערי הגדול מאוד.
 יד אלוהים ברכה את פיסת החוף הקטנה הזאת באנרגייה מדהימה, ריף אלמוגים מקסים ובעלים עם טעם מוסיקלי משובח (ועוד לא כתבתי מילה על הבירה והנקניקיות בצהריים...).
למישהו שם היתה יכולת מדהימה לארגן "פס קול ליום" – A soundtrack for a day.


הכוונה היא למה שאז – באמצע שנות התשעים ( My golden days) – עשה האדם שבחר באופן ידני את הדבר
לו היום אנחנו קוראים Playlist.
 מי שעשה את זה שם ידע מה שהוא עושה !!!

דמיינו את הסיטואציה:

החוף הדרומי של אילת, 10 קילומטר מגבול מצרים.
השמש מטגנת לנו את המוח וכל זווית שלה מלווה במוסיקה המתאימה.
מוזיקת רגאיי לשעות הבוקר, ג'יפסי קינגס בצהריים ולשקיעה אריק קלפטון עם פס הקול הנפלא שהוא הלחין לסרט Rush.

כל ההקדמה הזאת היתה כדי להגיע לכאן.

אבל הייתי חייב להקדים, כדי לנסות להכניס אתכם למצב הרוח הזה על מנת שתשמעו
את המוסיקה ותבינו על לעזאזל אני מלהג.
אך לפני שנגיע למוסיקה תרשו לי לחדד את הנתונים הבאים. שוב :

השעה : שעת שקיעה.
שהות בחוף : מהבוקר.
השמש : שוקעת מאחורי ההרים ולפנינו ים סוף בצבעים משכרים.
אלכוהול בדם : המוווווון
בחורות יפות בחוף : המוווווון
גיל : 19-21


ועכשיו תקשיבו למוסיקה, שהיא הדבר היחיד שמצליח להחזיר אותי לאנרגיות הרגועות כל כך של חוף דרורי .

(חייב להודות שהיה לי מאוד קשה לבחור את הקטע...תקנו את האלבום. מומלץ !!! )

מוסיקה תמיד עיצבה ותמיד תעצב לנו רגעים בחיים. שמחתי לחלוק אתכם חלק
מהרגעים האלה בחיי.
יש למישהו המלצות/סיפורים על פסי קול שעיצבו את חייו ?
אשמח לשמוע :)

hagaiginzboorg@gmail.com


חגי גינזבורג

לינק לאתר הרשמי