אחרי תקופה שבה כתבתי על מוזיקה של אנשים אחרים שהשפיעה על חיי בצורה כזאת או אחרת, החלטתי לחזור להתפלסף קצת על הקשר בין מוזיקה לתמונה, ולחלוק אתכם מחוויותיי כמלחין.
השאלה עליה אכתוב היא עניין פשוט מאוד ומורכב ביותר !!!
או שזה עובד או שלא.
כפי שאולי הזכרתי בעבר המוזיקה בסרטים ובטלוויזיה לא עומדת בפני עצמה. היא מה שנקרא "מוזיקה פונקציונלית". היות והיא כזאת היא באה לשרת מטרה. המטרה בדרך כלל תהיה ליצור אצל הצופה ריגוש כלשהוא. לגרום לו להרגיש משהו שיוצרי הסרט – הבמאי או העורך – רוצים לחדד.
וכאן ידידי חובבי הז'אנר מתחילה הבעיה.
לא מדובר על מדע מדוייק ואין תשובה אחת לשאלת השאלות : "האם זה עובד?"
זאת לא שאלה שרק המוזיקאי שואל את עצמו. זאת שאלה שכל אחד מיוצרי היצירה שואל את עצמו. החל מהמלבישה שצריכה לייצר אפקט מסויים עם התלבושות אותן היא בוחרת, דרך השחקן שצריך להעביר את המסר שלו - שהרי הוא "הפנים של הסרט" , ועד לעורך ולבמאי שיושבים ימים ולילות בחדר העריכה ומתלבטים בשאלה המקוללת של ..."האם זה יעבוד? ".
ואכן אין שום מדד ברור לעניין.לעיתים מנסים לצפות את התשובה בעזרת קבוצות מיקוד (כשמדובר על גופים גדולים עם תקציבים גדולים) או בעזרת מומחים מנוסים, אבל הנסיון מלמד שאין אף אחד שיכול לצפות זאת בוודאות מכיוון שמדובר באומנות ולא במדע עם מדדים אמפיריים ברורים ומדוייקים. מהסיבה הזאת, הרבה פעמים כשמכינים תוכנית עסקית לפרוייקט אומנותי הדבר נראה לי תמוהה ביותר כי תגובת הקהל היא משהו שאי אפשר באמת לצפות (וכאן בדיוק ה"תכנית העסקית" קורסת).
אבל....בואו נחזור למוזיקה.
לכאורה זה היה אמור להיות די פשוט לשבת מול מסך לראות סרט עם מוזיקה ולהבין האם המוזיקה משרתת את התמונה או מפריעה לה. אבל, בגלל שמדובר באנשים, לפעמים האובייקטיביות מתערערת.זה קורה בגלל הרבה ענינים סוביקטיביים כמו אגו, מצב רוח, תקציב או סתם חוסר סבלנות.
קטע מוזיקלי שביום אחד יקבל תגובה של "בעעעעעעעע"(אפקט הקאה) יכול לקבל תגובה של "וואווו"(אפקט של התלהבות) ביום אחר – וזה סיפור אמיתי מהחיים. קטע שיום אחד יעניק למוזיקאי תגובה של "אתה גאון" יום אחר יזכה אותו בתגובה של "זה לא מרגש אותי, זה לא עושה לי כלום, זה פשוט סתם!!! "- וגם זה סיפור מהחיים...
אז בכל זאת מה עושים ?
קודם כל מגייסים לעבודה הזאת הרבה סבלנות.
סליחה לא הרבה... המון סבלנות.
בלי זה אין סיכוי לשרוד במקצוע. שנית, המוזיקאי צריך להיות גמיש ופתוח מצד אחד ובאותו זמן לשים לב האם התגובות שהוא מקבל ענייניות או שהן מגיעות משיקולים זרים.
אני חושב שהדבר הכי חשוב למוזיקאי הוא להיות כנה עם עצמו באופן כזה ששיקול הדעת האישי לא יתערפל ויגרום לו "להתאהב" במוזיקה שלו, עד כדי כך שלא יראה/ירגיש בעצמו אם היא עובדת נכון ומשרתת את המטרה.
הדבר השלישי שעוזר הוא ניסיון ולזה אין תחליף - בעיקר במקצוע שמתבסס כל כך הרבה על תחושות בטן.
הדבר האחרון שעוזר הוא תמיד לזכור ללכת אחורה שתי סצינות ולראות איך העניין מתחבר בתוך התמונה הגדולה של הסרט. כבר ציינתי כאן בעבר שסרט הוא יצירת אומנות שנעה על ציר הזמן ולכן המוזיקה תמיד עובדת באופן יחסי למיקום שבו היא מופיעה.
לסיום תרשו לי להביא דוגמה שממחישה את אי הוודאות בעסק הזה מתוך סרטון שמלווה את יצירת פס הקול של הסרט אי.טי.
בתחילת הסרטון מדבר ג'ון וויליאמס על החששות ואי הוודאות שהיו לספילברג לתגובת הקהל לדמות של אי.טי .
וויליאמס מציין שבסופו של דבר התגובות של הקהל היו הרבה מעבר למה שמישהו בהפקה צפה. חדי האוזן שבכם ישמעו אותו גם מגניב משפט קטן על "מלחמת הכוכבים" – סרט שעליו (על פי וויליאמס), חשבו המפיקים בתחילת הדרך שיהיה סרט "סופשבוע" נחמד לילדים...
מה שמוכיח כי שאלת ה-"האם זה יעבוד" עשוייה להיות הרבה יותר משאלה
רק על מיליון דולר !!!
רק על מיליון דולר !!!
