יום רביעי, 11 במאי 2011

מהו כוחם האמיתי של סרטים טובים ???


למה אנחנו פותחים טלוויזיה בערב ? למה אנחנו הולכים לקולנוע ?
בין אם נודה בכך ובין אם לא אנחנו הולכים כדי לחוש משהו.
סרט שלא גורם לנו להרגיש בשום דרך (מכאיב,מצחיק,מעציב,מזכיר...) לא ממש משרת אותנו.
הרבה פעמים החיים עוברים ואנו נהיים כהי חושים. לא ממש מתרגשים מחוויות...חיים את השיגרה .

המסך עוזר לנו לחוות את כל אותם רגשות שלעיתים קרובות מדי אנחנו מזניחים.
זה קורה דרך הזדהות שנוצרת ביננו לבין הדמויות על המסך. אני מניח שזה אחד ההסברים לתופעת תוכניות הריאלטי שזוכות להצלחה מסחררת בשנים האחרונות.                                                  
אנחנו רואים דמויות,לומדים להכיר אותן,מזדהים עם חלקן, אוהבים את חלקן, שונאים את חלקן אבל לרוב לא נשארים אדישים אליהן - אנחנו מרגישים.
זה קורה מהר מאוד.
האנשים שיוצרים את הסרטים/תוכניות טלוויזיה מפעילים עלינו מגוון של מניפולציות.
החל מזוויות צילום ותאורה דרך תסריט מרגש, משחק נוגע, ועד למוזיקה שמשחקת תפקיד מכריע.
מוזיקה שמותאמת לסיטואציה באופן נכון יכולה לגרום לנו להזיל דמעה, להיות במתח, להרגיש שמחה וגם להרגיש הזדהות עם הדמויות על המסך.
מוזיקה שלא תתאים לסיטואציה אותה היא מלווה תהרוס לנו את החוויה.

בואו נדמיין סצינה מהחיים :
לוויה. עשרות אנשים עומדים דומעים מול קבר פתוח ואומרים דברים על האדם ממנו הם נפרדים.   
ילד קטן בוכה בשקט, אימו מחבקת אותו, וברקע.........

מוזיקה קופצנית של סרט מצוייר.

דמיינו את אותה סיטואציה עם אותם אנשים.
הילד הבוכה, האנשים העצובים, האם המחבקת וברקע נעימת פסנתר עצובה...

על מנת שמוזיקה תתאים לסיטואציה לה היא מולחנת צריכים להתקיים מספר אלמנטים:
בראש ובראשונה חייבת להיות הבנה של הדרמה המתחוללת על המסך. אם המלחין מפרש לא נכון את הדרמה הוא עלול  להלחין מוזיקה קופצנית על סצינת לוויה או לחילופין מוזיקה עצובה למרדף מותח.

אחרי שהדרמה מובנת, צריך להתאים לה את הטקסטורה המוזיקלית הנכונה.                  
הטקסטורה מורכבת מהרמוניה ותזמור.                                                                               
אם אנסה להסביר זאת בצורת קלישאות הרי שמוזיקה עם אווירה מינורית תתאים לסיטואציה עצובה ומוזיקה עם אווירה מז'ורית תעבוד בסיטואציה אופטימית.

התזמור ישנה את מצב הרוח שהמוזיקה מייצרת.                                                                    

ישנו הבדל תהומי כאשר  אותם צלילים מנוגנים פעם אחת ע"י ארבעה כלי קשת (צ'לו,ויולה ושני כינורות) ופעם אחת כשהם מנוגנים ע"י ארבעים כלי קשת באותה חלוקה בדיוק .
אותם צלילים בדיוק יתנו לנו תחושות שונות לחלוטין.
כשמלחינים מוזיקה  לתמונה כל הכלים האלה נמצאים בידיו של המלחין והשימוש הנכון בהם ייצור את הריגוש וישרת את התמונה נאמנה.
לעומת זאת כשהמוזיקה הלא מתאימה מוצמדת לתמונה היא עלולה להרוס התרחשות דרמטית ו"לשנמך" את הדרמה באופן קיצוני !

כמו בכל מקום בו מוזיקה מעורבת, הבחירות הנכונות הן שעושות את ההבדל בין כישלון להצלחה...




ניתן ומומלץ להירשם לבלוג 
ב"תיבת ההרשמה"שנמצאת 
בחלקו העליון של העמוד מצד שמאל.

חגי גינזבורג.







יום שלישי, 12 באפריל 2011

מוזיקה על ציר הזמן


תפקידה של המוזיקה כשהיא מצורפת לתמונה מצולמת, הוא לתמוך בראש ובראשונה בסיפור שמסופר. 
זה חשוב בעיקר בגלל בעיית ציר הזמן.

ניקח לדוגמה סרט:
לסרט  כמו לכל ציר זמן יש התחלה אמצע וסוף.הרבה פעמים תפקיד אמיתי של דמות מסויימת בסרט יובהר לנו רק בסופו...
העלילה תתפתל ותסתבך ותוך כדי, תציג בפנינו את האישיות המורכבת של הדמות. 
המוזיקה תתמוך בעלילה לאורך כל הדרך.

על מנת שהמוזיקה תעשה זאת באופן הטוב ביותר,המוזיקאי צריך להיות קצת פסיכולוג וקצת מנתח ספרותי,כי סרט ומוזיקה תמיד יהיו בנויים ממוטיבים חוזרים שישקפו התרחשויות והתפתחויות שעוברות על הדמות.
בדיוק במקום הזה הופך המוזיקאי ל"מספר הסיפור ".
 זהו תהליך איפיון שמתחיל בהצגת הדמות לצופה ומתפתח 
איתה בהתאמה.
הקטע הבא מראיון עם מייקל ג'יאצ'ינו (המוזיקאי שהלחין את המוזיקה ל"אבודים") מדגים זאת בצורה נהדרת



אם נמקם בתחילת הסרט מוטיב שמופיע באמצע הסרט יכול להיות שנזיק להתפתחות הסיפורית של המוזיקה או התסריט  והמוטיב פשוט לא
יעבוד. זה נכון לגבי כל הזזה של קטע מוזיקלי על ציר הזמן של הסרט.

ההבנה שמדובר ביצירת אומנות שנעה בזמן קריטית לתמונה הגדולה. ייתכן שאם נתבונן רק על הדקה העשרים של הסרט, נרגיש שהמקום עובד בצורה נכונה והמוזיקה עושה את תפקידה.
הבעיה נוצרת כשצופים בסרט מתחילתו ומגיעים לדקה העשרים. אז משתנה הפרספקטיבה...

הנה דוגמא מעולם אומנותי אחר שתבהיר את הנושא :
הכל עניין של נקודת התבוננות.
כאשר אנחנו מתבוננים מקרוב על פריט אחד בתמונה מצוייירת הוא יכול להיראות לנו מכוער וגם חסר טעם:


אבל כשנזוז לאחור ונראה את התמונה כולה נבין את הצורך בו ונראה את הקומפוזיציה בשלמותה:


אותו הדבר נכון לגבי פונקציית ציר הזמן.

מה שנראה ונרגיש בדקה העשרים הוא לא מה שנראה ונרגיש כשנצפה בכל הסרט. הדבר זהה בדיוק להסתכלות על התמונה ממרחק הגיוני על מנת שנוכל לראות את כולה.
ממרחק הצפייה בסרט כולו, נוכל להרגיש אם מוטיב חוזר יותר מדי פעמים. נוכל להבין האם הוא מובן מספיק,האם הוא משרת את הדמות, האם הוא מעניין מספיק כדי להיות מוטיב חוזר אך לא מוטיב "מציק". 

מנקודת ההסתכלות הזאת נוכל להבין אם חסרה לנו מוזיקה בסרט או אם יש עומס ,ואם אכן קיים עומס נוכל להבין איך לדלל אותו.

את כל אלה לא נוכל לראות אם נצפה רק בנקודת זמן  מסויימת.

העבודה על הכנת פס קול מתרחשת בשלבים ואכתוב עליהם בהזדמנות אחרת אבל כל השלבים שעוברים בתהליך העבודה בטלים בשישים כאשר אין הבנה בסיסית של הסיפור המלא ושל ציר הזמן שמחייב אותנו כל הזמן לנסות ולראות את התמנה הגדולה, ולהיות תמיד מספרי הסיפור כולו.





ניתן ומומלץ להירשם לבלוג 
ב"תיבת ההרשמה"שנמצאת 
בחלקו העליון של העמוד מצד שמאל.

חגי גינזבורג.

יום שישי, 8 באפריל 2011

האם זה עובד ...?



אחרי תקופה שבה כתבתי על מוזיקה של אנשים אחרים שהשפיעה על חיי בצורה כזאת או אחרת, החלטתי לחזור להתפלסף קצת על הקשר בין מוזיקה לתמונה, ולחלוק אתכם מחוויותיי כמלחין.

השאלה עליה אכתוב היא עניין פשוט מאוד  ומורכב ביותר !!!  

או שזה עובד או שלא.

כפי שאולי הזכרתי בעבר המוזיקה בסרטים ובטלוויזיה לא עומדת בפני עצמה. היא מה שנקרא "מוזיקה פונקציונלית". היות והיא כזאת היא באה לשרת מטרה. המטרה בדרך כלל תהיה ליצור אצל הצופה ריגוש כלשהוא. לגרום לו להרגיש משהו שיוצרי הסרט – הבמאי או העורך – רוצים לחדד.

וכאן ידידי חובבי הז'אנר מתחילה הבעיה.
לא מדובר על מדע מדוייק ואין תשובה אחת  לשאלת השאלות : "האם זה עובד?"    
                          
זאת לא שאלה שרק המוזיקאי שואל את עצמו. זאת שאלה שכל אחד מיוצרי היצירה שואל את עצמו. החל מהמלבישה שצריכה לייצר אפקט מסויים עם התלבושות אותן היא בוחרת, דרך השחקן שצריך להעביר את המסר שלו - שהרי הוא "הפנים של הסרט" , ועד לעורך ולבמאי שיושבים ימים ולילות בחדר העריכה ומתלבטים בשאלה המקוללת של ..."האם זה יעבוד? ".

ואכן אין שום מדד ברור לעניין.לעיתים מנסים לצפות את התשובה בעזרת קבוצות מיקוד (כשמדובר על גופים גדולים עם תקציבים גדולים) או בעזרת מומחים מנוסים, אבל הנסיון מלמד שאין אף אחד שיכול לצפות זאת בוודאות מכיוון שמדובר באומנות ולא במדע עם מדדים אמפיריים ברורים ומדוייקים. מהסיבה הזאת, הרבה פעמים כשמכינים תוכנית עסקית לפרוייקט אומנותי הדבר נראה לי תמוהה ביותר כי תגובת הקהל היא משהו שאי אפשר באמת לצפות (וכאן בדיוק ה"תכנית העסקית" קורסת).

אבל....בואו נחזור למוזיקה.

לכאורה זה היה אמור להיות די פשוט לשבת מול מסך לראות סרט עם מוזיקה ולהבין האם המוזיקה משרתת את התמונה או מפריעה לה. אבל, בגלל שמדובר באנשים, לפעמים האובייקטיביות מתערערת.זה קורה בגלל הרבה ענינים סוביקטיביים כמו אגו, מצב רוח, תקציב או סתם חוסר סבלנות.
קטע מוזיקלי שביום אחד יקבל תגובה של "בעעעעעעעע"(אפקט הקאה) יכול לקבל תגובה של "וואווו"(אפקט של התלהבות) ביום אחר – וזה סיפור אמיתי מהחיים. קטע שיום אחד יעניק  למוזיקאי תגובה של "אתה גאון" יום אחר יזכה אותו בתגובה של "זה לא מרגש אותי, זה לא עושה לי כלום, זה פשוט סתם!!! "- וגם זה סיפור מהחיים...
אז בכל זאת מה עושים ?
קודם כל מגייסים לעבודה הזאת הרבה סבלנות.

סליחה לא הרבה... המון סבלנות.

בלי זה אין סיכוי לשרוד במקצוע. שנית, המוזיקאי צריך להיות גמיש ופתוח מצד אחד  ובאותו זמן לשים לב האם התגובות שהוא מקבל ענייניות או שהן מגיעות משיקולים זרים.

אני חושב שהדבר הכי חשוב  למוזיקאי הוא  להיות כנה עם עצמו באופן כזה ששיקול הדעת האישי לא יתערפל ויגרום לו "להתאהב" במוזיקה שלו, עד כדי כך שלא יראה/ירגיש בעצמו אם היא עובדת נכון ומשרתת את המטרה.

הדבר השלישי שעוזר הוא ניסיון ולזה אין תחליף - בעיקר במקצוע שמתבסס כל כך הרבה על תחושות בטן.
הדבר האחרון שעוזר הוא תמיד לזכור ללכת אחורה שתי סצינות ולראות איך העניין מתחבר בתוך התמונה הגדולה של הסרט. כבר ציינתי כאן בעבר  שסרט הוא יצירת אומנות שנעה על ציר הזמן ולכן המוזיקה  תמיד עובדת באופן יחסי למיקום שבו היא מופיעה.

לסיום תרשו לי להביא דוגמה שממחישה את אי הוודאות בעסק הזה מתוך סרטון שמלווה את יצירת פס הקול של הסרט אי.טי.
בתחילת הסרטון מדבר ג'ון וויליאמס על החששות ואי הוודאות שהיו לספילברג לתגובת הקהל לדמות של אי.טי .
וויליאמס מציין שבסופו של דבר התגובות של הקהל היו הרבה מעבר למה שמישהו בהפקה צפה. חדי האוזן שבכם ישמעו אותו גם מגניב משפט קטן על "מלחמת הכוכבים" – סרט שעליו (על פי וויליאמס), חשבו המפיקים בתחילת הדרך שיהיה סרט "סופשבוע" נחמד  לילדים...
מה שמוכיח כי שאלת ה-"האם זה יעבוד" עשוייה להיות הרבה יותר משאלה
רק על מיליון דולר !!!



יום שלישי, 29 במרץ 2011

מוזיקאי ובמאי-זוגיות מושלמת ???


זוגיות של במאי/ת ומוזיקאי/ת היא משהו מורכב.
לא מדובר על בני זוג לחיים כי עם על בני זוג ליצירה.הסיבה לאנלוגיה פשוטה : 
יש הרבה מוטיבים משותפים !!!

קודם כל יש כימיה (אם אין אזי אין אופציה להתחיל ליצור ביחד), יש התאהבות ( היא בדרך כלל תתרחש בפרוייקט הראשון-אם לא אז לא יהיו פרויייקטים נוספים), אחר כך תתחיל השגרה, החיכוחים, הוויכוחים, היום יום וכל שאר הדברים שמהם מורכבת זוגיות.
כמובן שהשיא הוא הילדים המשותפים - הסרטים .

כדי לחיות בזוגיות שכזאת בה אינטנסיביות היצירה גבוהה מאוד בעקבות לחץ הזמנים, אילוצי ההפקה, בעיות בתקשורת ועוד, חייבים לייצר איזה שהוא בסיס לדיאלוג.

הבסיס (עד כמה שיכאב למוזיקאים להפנים זאת לעיתים) הוא זה:

ברוב המקרים המילה האחרונה בסצינה מצולמת תהיה של הבמאי.הוא זה שיצר את הסרט והוא זה שמכיר את הצרכים של היצירה .

המוזיקה בתעשיית ה"מוזיקה לתמונה" היא תוצר לוואי. היא מלווה את התמונה.בלעדיה אין לה קיום (כי היא נוצרה ספציפית למטרה מסויימת) וסביר להניח שלא הייתה נוצרת בלי התמונה.מוזיקאי שלא יכול לחיות עם התובנה המאוד בסיסית הזאת צריך לכתוב מוזיקה לשם המוזיקה ולא מוזיקה לתמונה !!!

חישבו על התובנה הבאה : רוב המנגינות בפסי הקול עליהם כתבתי ואכתוב פה (אי.טי, מלחמת הכוכבים, פורסט גאמפ, אבודים, פסיכו
ועוד רבים טובים ומרגשים) לא היו באים לעולם אם לא היה נוצר הסרט שהביא לצורך בהם, ואז הוליד את  ההשראה שהולידה את פס הקול .
הסיבה ל"דיקטטורה" של הבמאי בסיטואציה הזאת היא בראש ובראשונה שזה המצב בכל החזיתות מהרגע בו עוזב התסריט את חיק התסריטאי.

הבמאי אחראי לכוון את הצלם לצלם את התמונה הנכונה, לכוון את העורך לערוך את הסרט כמו שהוא מדמיין אותו, לכוון את השחקנים לייצר את הדמויות כפי שהוא רוצה לראותן ובסופו של דבר להסביר למוזיקאי מה הטון המוזיקלי שהוא שומע עבור הסרט שלו.

כל המשתנים האלה טומנים בחובם  עולם שלם שבו אפשר ליצור, להשפיע, לשנות ולכוון. לכל אחד מהגורמים היוצרים והמבצעים יש אמירה אומנותית (ורצוי שתהיה כזאת) כי הם מומחים!
איש איש בתחומו שלו.

אבל, המילה האחרונה תהיה של "ראש הממשלה" של הסרט – הבמאי.

האגו משחק פה תפקיד לא קטן והאגו יכול להיות חיה אכזרית מאוד במערכת זוגית.הוא יכול לערפל שיקול דעת,לגרום לנו להתעקש על דברים שוליים ולהגיע לעימותים מיותרים (מהסיבה הזאת רצוי לפעמים לשמוע חוות דעת של גוף שלישי שבא מנקודת מבט מרוחקת יותר ויכול לראות דברים באופן יותר "נקי").
למרות זאת, (ופה אני חוזר לבסיס הדיאלוג) עם כל הרצון במרחב מחייה אומנותי ובדיאלוג מפרה ויצירתי צריך לדעת וליזכור שיש בעל בית לספינה הזאת (וטוב שכך, אחרת לעד אפשר יהיה להתווכח בלי להחליט) והוא הבמאי.

אחרי שכתבתי את כל הנ"ל הרשו לי להביא דוגמא מדהימה שתמחיש מה יכול להוליד שיתוף פעולה טוב בין במאי למוזיקאי.

הבמאי : ג'וזפה טורנטורה.
המוזיקאי : אניו מוריקונה.
הסרט : סינמה פרדיסו.

פס הקול והסרט מבחינתי הם גוף אחד מרגש ומונומנטלי.

הנה סצנת הסיום מהסרט:






ניתן ומומלץ להירשם לבלוג 
ב"תיבת ההרשמה"שנמצאת 
בחלקו העליון של העמוד מצד שמאל.

חגי גינזבורג.


יום שלישי, 15 במרץ 2011

ז'אנר,תקציב וזמן-השילוש הקדוש


הכל מתחיל ברצוי ובמצוי. זאת עובדה כאובה שכל מי שעובד בתעשיית הקולנוע/טלוויזיה,  מבין במוקדם או במאוחר (ועדיף מוקדם!!!).

רציתי להרחיב קצת על המרכיבים שציינתי (ז'אנר , תקציב וזמן)  בכותרת ולספר איך הם משפיעים על המונח "איכות" בכל מה שקשור להפקות .

המוזיקה משחקת תפקיד מכריעה בתמונה הזאת.

אבל ראשית אגדיר את מונחי היסוד:

ז'אנר

כשאני חושב על הגדרה של ז'אנר אני מחלק את הנושא לשתי קטגוריות.
ז'אנר גבוה וז'אנר נמוך (ברור לי שמדובר על טעמי האישי בלבד !)

הז'אנר הגבוה יכיל סדרות איכות דרמטיות כמו "הסופראנוס ","מחשבות פליליות","אבודים","האנטומיה של גרייי" ועוד. הוא יכיל סרטי איכות כמו "הרשת החברתית","מועדון קרב","אי.טי","חלומות אבודים" וכו'.
בואו נצפה בסצינה מתוך הסדרה הפופולרית (ואחת היקרות בתולדות הטלוויזיה) "אבודים"-שימו לב למוזיקה המצויינת של Michael Giaccino:


הז'אנר הגבוה יאופיין בשחקנים מעולים,כתיבה ללא דופי,הפקה ברמה גבוהה מאוד ובימוי מצויין.

ז'אנר נמוך יכיל סרטי פעולה בינוניים,טלנובלות,תוכניות ריאליטי וסרטי אימה לא מוצלחים.

אתם מוזמנים לצפות בסצינה מתוך Days of our lives"".
אופרת סבון שרצה שנים רבות בטלוויזיה האמריקאית. (נסו לשים לב להבדלים בעומק של התמונה,במקום בו מצולמת הסצינה ולמוזיקה)




ז'אנר זה יאופיין בשחקנים בינוניים, בימוי מרושל, צילום לא מוצלח וכתיבה לא מעניינת.
(כל הנ"ל הוא כמובן במסגרת סטיראוטיפ כללי ביותר, אבל הוא פה כדי להבהיר נקודה אליה אגיע בהמשך.)

תקציב

"מה שעולה זול עולה ביוקר" אמר פעם מישהו והוא צדק.
זהו ההבדל המהותי שמייצר את התהום הפעורה באיכות בין שני הז'אנרים הנ"ל.
חיסכון מהותי בכל אחד מהאלמנטים (במאי, שחקנים, כותבים, צלמים, תאורנים, תפאורה וכו') ייצר ירידה באיכות  ויקרב את  ההפקה לז'אנר הנמוך.
הדבר יצור ירידה בערך שתחנות טלוויזיה תשלמנה עבור המוצר, יוריד בכמות האנשים שיבואו לקולנוע וייצר הכנסות קטנות יותר.
"מה שעולה זול עולה ביוקר" כבר  אמרתי ???

זמן

למען האמת זמן הוא פועל יוצא של התקציב. ככל שיהיה יותר זמן לעבוד על כל אחד מהאלמנטים (במסגרת ההיגיון כמובן) הוא עשוי לצאת יותר איכותי. זמן עולה כסף, והרבה ממנו. כל שעת צילום, שעת משחק,
שעת עריכה ושעת אולפן עולים כסף. ככל שהם מתארכים יותר מתייקרת ההפקה והתקציב גדל (או נכנס לחריגה), אבל בהתאמה ישירה אנחנו רואים מיידית גם שיפור מדהים באיכויות.

איפה נכנסת המוזיקה לתמונה? כרגיל,בשלב האחרון.
כשהתקציב שחוק, ההפקה עייפה וכולם רק רוצים לסיים את הפרוייקט. אבל איפה המוזיקה יכולה להציל את המצב ב"שילוש הקדוש" הזה? איך היא יכולה לתקן ולחפות על משחק בינוני ובימוי לא מוצלח?

כאשר יגייסו מוזיקאי מקצוען לתמונה במקרים רבים הוא יוכל לשדרג את התמונה באופן משמעותי ולהפוך סרט רע לסרט בינוני, או סדרה משעממת ,נטולת ברק ודרמה, לסדרה סבירה ביותר שתוכל למשוך קהל צופים ולא תהיה כשלון מוחלט.

אסיים בסיפור מעניין שקראתי בספרו ריצ'ארד דיוויס :
Complete guide to film scoring.

ב 1945 שוחרר לאקרנים סרטו של ריי מילאנד The lost weekend.
הסרט תיאר התרחשויות בחייו של אלכוהוליסט בסופשבוע מסויים.
מתוך איזה תפישה יצירתית הבמאי בחר שלא להשתמש במוזיקה והתוצאה היתה שבסצינות אפרוריות ומעורפלות ,בשלבי שיכרות מתקדמים של גיבור הסיפור הדבר היחיד שנשמע באולם היו "כרסומי הקהל וצחקוקיו".

הפצת והקרנת הסרט הופסקה במהרה ואז נכנס לתמונה המוזיקאי Miklos Rosze שהלחין פס קול שלם לסרט (שהיה נטול מוזיקה קודם לכן). 
הסרט שוחרר מחדש וזכה להצלחה גדולה.

מאוחר יותר הוא גם זכה באוסקר עבור המשחק,הצילום,והבימוי.
פס הקול לא זכה להכרה על אף העובדה  שהוא ורק הוא יצרו את התפנית שהפכה את הסרט מכשלון מוחלט לסרט בעל תהילת עולם.

סיפור זה מדגיש ביתר שאת את הכוח "המתקן/משפר" שיכול להיות למוזיקה על סרט  בינוני !!!

הנה הסרט. שימו לב לדומיננטיות של המוזיקה ונסו לדמיין את השיממון של התמונה בלעדיה...










ניתן ומומלץ להירשם לבלוג 
ב"תיבת ההרשמה"שנמצאת 
בחלקו העליון של העמוד מצד שמאל.

חגי גינזבורג.





יום שלישי, 8 במרץ 2011

מוזיקה ונוסחאות-סתירה או מציאות ?


מאז אותם ימים הזויים בתיכון בהם ישבתי בשיעורי מתמטיקה ומחשבותי נדדו לעולמות של אקורדים וצלילים אני לא  מאמין גדול בנוסחאות.
אני גם לא מאמין שמוזיקה היא פונקציה של נוסחה מתמטית אלא יותר עניין של ניסוי וטעיה, טעם מוזיקלי משובח, בחירות נכונות והבנה של  צרכים.
ובכל זאת...למדתי עם השנים שהבנה של מבנים ותבניות יכולה להועיל ולחסוך זמן ואנרגיה.
אם היתי צריך לנסות ולנסח תבנית שכזאת לגבי הלחנה באופן כללי והלחנה לתמונה בפרט, כך היא היתה נראית:

הכלי הנכון,בזמן הנכון,שיינגן את המלודיה הנכונה ,בליווי הרמוניה מתאימה בקצב הנכון.

כשמנסים לראות את הקשר הסכמטי בין מוזיקה לתמונה אפשר לראות זאת בצורה כזאת: 
           
לכל סצינה יש קצב פנימי,יש צבע,יש סיפור ויש מעטפת.

המלודיה הנכונה תתחבר לסיפור בהתאמה.הקצב הפנימי של הסצינה יתאים לקצב ( (TEMPOשל הקטע המוזיקלי.הצבע של הסצינה (סצינה מוארת עם נוף ירוק או סצינה אורבנית עם נוף אפרורי) ילווה ע"י הכלים המתאימים (מה שנקרא תיזמור בשפה המקצועית) וההרמוניה שתנוגן תייצר מעטפת תחושתית (לדוגמא: הרמוניה מינורית לסצינה עצובה או הרמוניה מאז'ורית לסצינה אופטימית).

הרבה פעמים קצב פנימי של סצינה יהיה הדבר הראשון אותו ינסה המוזיקאי לפענח.

סצינה של מרדף מכוניות תהיה סצינה עם קצב מאוד מהיר שיגרום לנו לחוש בלחץ ובאינטנסיביות אותה מרגישים המשתתפים בסצינה.
השלב הבא יהיה בניית האווירה הכללית מסביב.אם היה זה מרדף מכוניות בסרט מצוייר סביר להניח שתיווצר מוזיקה קצבית עם אלמנטים הרמוניים קומיים בעלי אופי קופצני ומצחיק.
לעומת זאת סצינה של מרדף מכוניות בסרט פעולה בה בורח ה"איש הטוב" מ"האיש הרע" תהיה בעלת אינטנסיביות רבה עם מוטיבים של מתח ולחץ.

הנה דוגמה מהסרט "המטריקס":



להבדיל, סצינה של הפגנה זועמת בה מעורבות צעדה המונית ואלימות משטרתית תאופיין בקצב הליכה בסיסי (קצבם של הצועדים-בערך 110 פעמות בדקה) ותוכל להיות מלווה ע"י גיטרות חשמליות "כועסות" שמנגנות צלילים צורמים וכבדים בסגנון רוק כבד.

הנה דוגמא לסצינה שכזאת מסדרת טלוויזיה עליה עבדתי עם הבמאי נפתלי גליקסברג בשם "אנטישמיות-לא מה שחשבת":



כאמור, הזיהוי של הקצב הנכון וצביעתו בצבעים השונים שיש לנו (הרמוניה מלודיה ותזמור) יאפשר למוזיקה ולתמונה לעבוד כיחידה אחת הומוגנית . 
אז יווצר מה שהרבה פעמים נקרא "אפקט הדבק".
כאשר אנו מרגישים שהמוזיקה והתמונה נדבקים אחד לשני ולא מפריעים אחד לשני אז אנחנו יודעים שהעבודה העדינה של התאמת המוזיקה לתמונה נעשתה נכון !






ניתן ומומלץ להירשם לבלוג 
ב"תיבת ההרשמה"שנמצאת 
בחלקו העליון של העמוד מצד שמאל.

חגי גינזבורג.



יום חמישי, 3 במרץ 2011

שלוש דרכים ליצירת מוטיב מנצח


בשבועיים הקרובים אחלוק איתכם שלוש גישות שנתקלתי בהן לאחרונה  בכתיבת מוטיב מוזיקלי מרכזי לסרט/סדרת טלוויזיה.
כל אחת מהגישות מדגימה דרך שונה ליצירת מוזיקה, אך שלושתן בסופו של דבר משרתות את אותה מטרה – הפיכת המוזיקה לחלק אינטגרלי מהתמונה  – חלק כזה שיגרום לנו להזכר בתמונות אותן ראינו גם אם נשמע את המוזיקה לבדה.
הדוגמה הראשונה מגיעה דווקא מעולם הטלוויזיה ובאופן פרדוקסלי משמרת את הגישה המסורתית של אופי הכתיבה.
אקדים ואציין כי מה שקורה בשנים האחרונות בעולם ההפקות הטלוויזיוניות הוא קפיצה של כמה מדרגות למעלה מהרבה בחינות. הדבר נובע בעיקר בגלל שינוי הולך וגדל בהרגלי הצפייה שלנו. אנחנו צורכים הרבה יותר שעות מסך מבעבר, יש לנו מסכים  גדולים יותר ואיכותיים יותר, מערכות הסאונד שלנו טובות יותר והצורך לצאת מהבית על מנת לחוות חוויית צפייה איכותית הולך ומצטמצם.
למה לצאת מהבית כשאפשר לשבת על הכורסא לפתוח את טלוויזיית ה - LCD  שקנינו, להפעיל את מערכת הסאונד שלנו שמורכבת  משלושה רמקולים לפחות (אם לא משבעה אצל המשוגעים לדבר  שביננו) ולצפות בסרט האהוב עלינו ...???
למה ? מהרבה סיבות אבל זאת לא הבמה לפרט...
בכל מקרה המציאות הזאת הולידה תקציבים גדולים יותר שמופנים להפקות מקור טלוויזיוניות, מה שמביא שחקנים, בימאים, ומוזיקאים שבאופן טבעי היו עובדים בתעשיית הקולנוע לתעשיית הטלוויזיה.
הגבולות הטשטשו ויוצרים גדולים  כמו ספילברג וסקורסזה מפיקים ומביימים  למסך הקטן.
זה מוביל אותי לדוגמה הראשונה שלי :
בשנה האחרונה עלתה למסך סדרה חדשה של ספילברג בשם "טרה נובה". זו סדרה עתידנית שעוסקת בתקופה בה המין האנושי ממשיך להחריב את כדור הארץ ופחות או יותר מכלה את אוצרות הטבע והמשאבים אותם הוא יכול לשאוב מכוכב הלכת שלנו. כך קורה שהמדענים מגלים "שבר בזמן" ודרכו מצליחים לבנות אנושות חלופית בתקופת הדינוזאורים (תקופה עשירה במשאבים ובאוויר לא מזוהם).
טכניקת הכתיבה של המוטיב המוזיקלי המרכזי של הסדרה מתבססת על מוזיקה נטו. בלי כלים אלקטרונים, בלי אפקטים קולייים, בלי סאונד בומבסטי ...מוזיקה נטו.
אני חייב להודות שבהתחלה לא השתגעתי על המוזיקה אבל העבודה הנכונה והחכמה (עם מוטיב מאוד קטן וקצר) של המלחין גורמת לנו מהר מאוד לזהות את המוזיקה כחלק אינטגרלי מהסדרה.
אם נעשה "ניתוח" מוזיקלי של המוטיב מדובר על מוטיב שמורכב במקרה הטוב מעשרה צלילים ובמקרה המצומצם יותר מחמישה.
בדוגמא הבאה נשמע את  המוטיב ומיד אחריו (קצת כמו בית ופזמון כפול) את הפיתוח שלו.
אם ראיתם את הסדרה ללא ספק תזכרו בתמונות ברגע שהמוזיקה תתחיל :





מה שמעניין הוא שהרבה פעמים דווקא במסך הקטן אנחנו רואים את הכתיבה המסורתית הזאת בעוד שבמסך הגדול מלחינים מחפשים דרכים מענינות לברוח מהכתיבה המסורתית ולחדש, כפי שאדגים בשבוע הבא.
בינתיים אתם מוזמנים לשמוע עוד מוזיקה מהסדרה טרה נובה ולהתרשם מהשפה המוזיקלית אותה יצר המלחין הצעיר והמאוד מוצלח לטעמי – ברייאן טיילר (הצילומים בקליפים הם מההקלטות המקוריות של  הסידרה)  :








בשבוע הבא אכתוב על פסי קול של שני סרטים שראיתי בשנה שעברה : "הרשת החברתית" והסרט "התחלה"- אותו ראיתי באיחור אופנתי :)

הערה חשובה : בקרוב מאוד אתחיל להעלות רעיונות מצולמים עם מוזיקאים ישראלים בהם נשוחח ונדגים את דרך החשיבה של מוזיקאי במציאות הישראלית שכותב מוזיקה למסך הגדול ולמסך הקטן ...

ב ק ר ו ב !!!