זוגיות של במאי/ת ומוזיקאי/ת היא משהו מורכב.
לא מדובר על בני זוג לחיים כי עם על בני זוג ליצירה.הסיבה לאנלוגיה פשוטה :
יש הרבה מוטיבים משותפים !!!
קודם כל יש כימיה (אם אין אזי אין אופציה להתחיל ליצור ביחד), יש התאהבות ( היא בדרך כלל תתרחש בפרוייקט הראשון-אם לא אז לא יהיו פרויייקטים נוספים), אחר כך תתחיל השגרה, החיכוחים, הוויכוחים, היום יום וכל שאר הדברים שמהם מורכבת זוגיות.
כמובן שהשיא הוא הילדים המשותפים - הסרטים .
כדי לחיות בזוגיות שכזאת בה אינטנסיביות היצירה גבוהה מאוד בעקבות לחץ הזמנים, אילוצי ההפקה, בעיות בתקשורת ועוד, חייבים לייצר איזה שהוא בסיס לדיאלוג.
הבסיס (עד כמה שיכאב למוזיקאים להפנים זאת לעיתים) הוא זה:
ברוב המקרים המילה האחרונה בסצינה מצולמת תהיה של הבמאי.הוא זה שיצר את הסרט והוא זה שמכיר את הצרכים של היצירה .
המוזיקה בתעשיית ה"מוזיקה לתמונה" היא תוצר לוואי. היא מלווה את התמונה.בלעדיה אין לה קיום (כי היא נוצרה ספציפית למטרה מסויימת) וסביר להניח שלא הייתה נוצרת בלי התמונה.מוזיקאי שלא יכול לחיות עם התובנה המאוד בסיסית הזאת צריך לכתוב מוזיקה לשם המוזיקה ולא מוזיקה לתמונה !!!
חישבו על התובנה הבאה : רוב המנגינות בפסי הקול עליהם כתבתי ואכתוב פה (אי.טי, מלחמת הכוכבים, פורסט גאמפ, אבודים, פסיכו
ועוד רבים טובים ומרגשים) לא היו באים לעולם אם לא היה נוצר הסרט שהביא לצורך בהם, ואז הוליד את ההשראה שהולידה את פס הקול .
הסיבה ל"דיקטטורה" של הבמאי בסיטואציה הזאת היא בראש ובראשונה שזה המצב בכל החזיתות מהרגע בו עוזב התסריט את חיק התסריטאי.
הבמאי אחראי לכוון את הצלם לצלם את התמונה הנכונה, לכוון את העורך לערוך את הסרט כמו שהוא מדמיין אותו, לכוון את השחקנים לייצר את הדמויות כפי שהוא רוצה לראותן ובסופו של דבר להסביר למוזיקאי מה הטון המוזיקלי שהוא שומע עבור הסרט שלו.
כל המשתנים האלה טומנים בחובם עולם שלם שבו אפשר ליצור, להשפיע, לשנות ולכוון. לכל אחד מהגורמים היוצרים והמבצעים יש אמירה אומנותית (ורצוי שתהיה כזאת) כי הם מומחים!
איש איש בתחומו שלו.
אבל, המילה האחרונה תהיה של "ראש הממשלה" של הסרט – הבמאי.
האגו משחק פה תפקיד לא קטן והאגו יכול להיות חיה אכזרית מאוד במערכת זוגית.הוא יכול לערפל שיקול דעת,לגרום לנו להתעקש על דברים שוליים ולהגיע לעימותים מיותרים (מהסיבה הזאת רצוי לפעמים לשמוע חוות דעת של גוף שלישי שבא מנקודת מבט מרוחקת יותר ויכול לראות דברים באופן יותר "נקי").
למרות זאת, (ופה אני חוזר לבסיס הדיאלוג) עם כל הרצון במרחב מחייה אומנותי ובדיאלוג מפרה ויצירתי צריך לדעת וליזכור שיש בעל בית לספינה הזאת (וטוב שכך, אחרת לעד אפשר יהיה להתווכח בלי להחליט) והוא הבמאי.
אחרי שכתבתי את כל הנ"ל הרשו לי להביא דוגמא מדהימה שתמחיש מה יכול להוליד שיתוף פעולה טוב בין במאי למוזיקאי.
הבמאי : ג'וזפה טורנטורה.
המוזיקאי : אניו מוריקונה.
הסרט : סינמה פרדיסו.
פס הקול והסרט מבחינתי הם גוף אחד מרגש ומונומנטלי.
הנה סצנת הסיום מהסרט:
ניתן ומומלץ להירשם לבלוג
ב"תיבת ההרשמה"שנמצאת
בחלקו העליון של העמוד מצד שמאל.
חגי גינזבורג.
