יום שלישי, 29 במרץ 2011

מוזיקאי ובמאי-זוגיות מושלמת ???


זוגיות של במאי/ת ומוזיקאי/ת היא משהו מורכב.
לא מדובר על בני זוג לחיים כי עם על בני זוג ליצירה.הסיבה לאנלוגיה פשוטה : 
יש הרבה מוטיבים משותפים !!!

קודם כל יש כימיה (אם אין אזי אין אופציה להתחיל ליצור ביחד), יש התאהבות ( היא בדרך כלל תתרחש בפרוייקט הראשון-אם לא אז לא יהיו פרויייקטים נוספים), אחר כך תתחיל השגרה, החיכוחים, הוויכוחים, היום יום וכל שאר הדברים שמהם מורכבת זוגיות.
כמובן שהשיא הוא הילדים המשותפים - הסרטים .

כדי לחיות בזוגיות שכזאת בה אינטנסיביות היצירה גבוהה מאוד בעקבות לחץ הזמנים, אילוצי ההפקה, בעיות בתקשורת ועוד, חייבים לייצר איזה שהוא בסיס לדיאלוג.

הבסיס (עד כמה שיכאב למוזיקאים להפנים זאת לעיתים) הוא זה:

ברוב המקרים המילה האחרונה בסצינה מצולמת תהיה של הבמאי.הוא זה שיצר את הסרט והוא זה שמכיר את הצרכים של היצירה .

המוזיקה בתעשיית ה"מוזיקה לתמונה" היא תוצר לוואי. היא מלווה את התמונה.בלעדיה אין לה קיום (כי היא נוצרה ספציפית למטרה מסויימת) וסביר להניח שלא הייתה נוצרת בלי התמונה.מוזיקאי שלא יכול לחיות עם התובנה המאוד בסיסית הזאת צריך לכתוב מוזיקה לשם המוזיקה ולא מוזיקה לתמונה !!!

חישבו על התובנה הבאה : רוב המנגינות בפסי הקול עליהם כתבתי ואכתוב פה (אי.טי, מלחמת הכוכבים, פורסט גאמפ, אבודים, פסיכו
ועוד רבים טובים ומרגשים) לא היו באים לעולם אם לא היה נוצר הסרט שהביא לצורך בהם, ואז הוליד את  ההשראה שהולידה את פס הקול .
הסיבה ל"דיקטטורה" של הבמאי בסיטואציה הזאת היא בראש ובראשונה שזה המצב בכל החזיתות מהרגע בו עוזב התסריט את חיק התסריטאי.

הבמאי אחראי לכוון את הצלם לצלם את התמונה הנכונה, לכוון את העורך לערוך את הסרט כמו שהוא מדמיין אותו, לכוון את השחקנים לייצר את הדמויות כפי שהוא רוצה לראותן ובסופו של דבר להסביר למוזיקאי מה הטון המוזיקלי שהוא שומע עבור הסרט שלו.

כל המשתנים האלה טומנים בחובם  עולם שלם שבו אפשר ליצור, להשפיע, לשנות ולכוון. לכל אחד מהגורמים היוצרים והמבצעים יש אמירה אומנותית (ורצוי שתהיה כזאת) כי הם מומחים!
איש איש בתחומו שלו.

אבל, המילה האחרונה תהיה של "ראש הממשלה" של הסרט – הבמאי.

האגו משחק פה תפקיד לא קטן והאגו יכול להיות חיה אכזרית מאוד במערכת זוגית.הוא יכול לערפל שיקול דעת,לגרום לנו להתעקש על דברים שוליים ולהגיע לעימותים מיותרים (מהסיבה הזאת רצוי לפעמים לשמוע חוות דעת של גוף שלישי שבא מנקודת מבט מרוחקת יותר ויכול לראות דברים באופן יותר "נקי").
למרות זאת, (ופה אני חוזר לבסיס הדיאלוג) עם כל הרצון במרחב מחייה אומנותי ובדיאלוג מפרה ויצירתי צריך לדעת וליזכור שיש בעל בית לספינה הזאת (וטוב שכך, אחרת לעד אפשר יהיה להתווכח בלי להחליט) והוא הבמאי.

אחרי שכתבתי את כל הנ"ל הרשו לי להביא דוגמא מדהימה שתמחיש מה יכול להוליד שיתוף פעולה טוב בין במאי למוזיקאי.

הבמאי : ג'וזפה טורנטורה.
המוזיקאי : אניו מוריקונה.
הסרט : סינמה פרדיסו.

פס הקול והסרט מבחינתי הם גוף אחד מרגש ומונומנטלי.

הנה סצנת הסיום מהסרט:






ניתן ומומלץ להירשם לבלוג 
ב"תיבת ההרשמה"שנמצאת 
בחלקו העליון של העמוד מצד שמאל.

חגי גינזבורג.


יום שלישי, 15 במרץ 2011

ז'אנר,תקציב וזמן-השילוש הקדוש


הכל מתחיל ברצוי ובמצוי. זאת עובדה כאובה שכל מי שעובד בתעשיית הקולנוע/טלוויזיה,  מבין במוקדם או במאוחר (ועדיף מוקדם!!!).

רציתי להרחיב קצת על המרכיבים שציינתי (ז'אנר , תקציב וזמן)  בכותרת ולספר איך הם משפיעים על המונח "איכות" בכל מה שקשור להפקות .

המוזיקה משחקת תפקיד מכריעה בתמונה הזאת.

אבל ראשית אגדיר את מונחי היסוד:

ז'אנר

כשאני חושב על הגדרה של ז'אנר אני מחלק את הנושא לשתי קטגוריות.
ז'אנר גבוה וז'אנר נמוך (ברור לי שמדובר על טעמי האישי בלבד !)

הז'אנר הגבוה יכיל סדרות איכות דרמטיות כמו "הסופראנוס ","מחשבות פליליות","אבודים","האנטומיה של גרייי" ועוד. הוא יכיל סרטי איכות כמו "הרשת החברתית","מועדון קרב","אי.טי","חלומות אבודים" וכו'.
בואו נצפה בסצינה מתוך הסדרה הפופולרית (ואחת היקרות בתולדות הטלוויזיה) "אבודים"-שימו לב למוזיקה המצויינת של Michael Giaccino:


הז'אנר הגבוה יאופיין בשחקנים מעולים,כתיבה ללא דופי,הפקה ברמה גבוהה מאוד ובימוי מצויין.

ז'אנר נמוך יכיל סרטי פעולה בינוניים,טלנובלות,תוכניות ריאליטי וסרטי אימה לא מוצלחים.

אתם מוזמנים לצפות בסצינה מתוך Days of our lives"".
אופרת סבון שרצה שנים רבות בטלוויזיה האמריקאית. (נסו לשים לב להבדלים בעומק של התמונה,במקום בו מצולמת הסצינה ולמוזיקה)




ז'אנר זה יאופיין בשחקנים בינוניים, בימוי מרושל, צילום לא מוצלח וכתיבה לא מעניינת.
(כל הנ"ל הוא כמובן במסגרת סטיראוטיפ כללי ביותר, אבל הוא פה כדי להבהיר נקודה אליה אגיע בהמשך.)

תקציב

"מה שעולה זול עולה ביוקר" אמר פעם מישהו והוא צדק.
זהו ההבדל המהותי שמייצר את התהום הפעורה באיכות בין שני הז'אנרים הנ"ל.
חיסכון מהותי בכל אחד מהאלמנטים (במאי, שחקנים, כותבים, צלמים, תאורנים, תפאורה וכו') ייצר ירידה באיכות  ויקרב את  ההפקה לז'אנר הנמוך.
הדבר יצור ירידה בערך שתחנות טלוויזיה תשלמנה עבור המוצר, יוריד בכמות האנשים שיבואו לקולנוע וייצר הכנסות קטנות יותר.
"מה שעולה זול עולה ביוקר" כבר  אמרתי ???

זמן

למען האמת זמן הוא פועל יוצא של התקציב. ככל שיהיה יותר זמן לעבוד על כל אחד מהאלמנטים (במסגרת ההיגיון כמובן) הוא עשוי לצאת יותר איכותי. זמן עולה כסף, והרבה ממנו. כל שעת צילום, שעת משחק,
שעת עריכה ושעת אולפן עולים כסף. ככל שהם מתארכים יותר מתייקרת ההפקה והתקציב גדל (או נכנס לחריגה), אבל בהתאמה ישירה אנחנו רואים מיידית גם שיפור מדהים באיכויות.

איפה נכנסת המוזיקה לתמונה? כרגיל,בשלב האחרון.
כשהתקציב שחוק, ההפקה עייפה וכולם רק רוצים לסיים את הפרוייקט. אבל איפה המוזיקה יכולה להציל את המצב ב"שילוש הקדוש" הזה? איך היא יכולה לתקן ולחפות על משחק בינוני ובימוי לא מוצלח?

כאשר יגייסו מוזיקאי מקצוען לתמונה במקרים רבים הוא יוכל לשדרג את התמונה באופן משמעותי ולהפוך סרט רע לסרט בינוני, או סדרה משעממת ,נטולת ברק ודרמה, לסדרה סבירה ביותר שתוכל למשוך קהל צופים ולא תהיה כשלון מוחלט.

אסיים בסיפור מעניין שקראתי בספרו ריצ'ארד דיוויס :
Complete guide to film scoring.

ב 1945 שוחרר לאקרנים סרטו של ריי מילאנד The lost weekend.
הסרט תיאר התרחשויות בחייו של אלכוהוליסט בסופשבוע מסויים.
מתוך איזה תפישה יצירתית הבמאי בחר שלא להשתמש במוזיקה והתוצאה היתה שבסצינות אפרוריות ומעורפלות ,בשלבי שיכרות מתקדמים של גיבור הסיפור הדבר היחיד שנשמע באולם היו "כרסומי הקהל וצחקוקיו".

הפצת והקרנת הסרט הופסקה במהרה ואז נכנס לתמונה המוזיקאי Miklos Rosze שהלחין פס קול שלם לסרט (שהיה נטול מוזיקה קודם לכן). 
הסרט שוחרר מחדש וזכה להצלחה גדולה.

מאוחר יותר הוא גם זכה באוסקר עבור המשחק,הצילום,והבימוי.
פס הקול לא זכה להכרה על אף העובדה  שהוא ורק הוא יצרו את התפנית שהפכה את הסרט מכשלון מוחלט לסרט בעל תהילת עולם.

סיפור זה מדגיש ביתר שאת את הכוח "המתקן/משפר" שיכול להיות למוזיקה על סרט  בינוני !!!

הנה הסרט. שימו לב לדומיננטיות של המוזיקה ונסו לדמיין את השיממון של התמונה בלעדיה...










ניתן ומומלץ להירשם לבלוג 
ב"תיבת ההרשמה"שנמצאת 
בחלקו העליון של העמוד מצד שמאל.

חגי גינזבורג.





יום שלישי, 8 במרץ 2011

מוזיקה ונוסחאות-סתירה או מציאות ?


מאז אותם ימים הזויים בתיכון בהם ישבתי בשיעורי מתמטיקה ומחשבותי נדדו לעולמות של אקורדים וצלילים אני לא  מאמין גדול בנוסחאות.
אני גם לא מאמין שמוזיקה היא פונקציה של נוסחה מתמטית אלא יותר עניין של ניסוי וטעיה, טעם מוזיקלי משובח, בחירות נכונות והבנה של  צרכים.
ובכל זאת...למדתי עם השנים שהבנה של מבנים ותבניות יכולה להועיל ולחסוך זמן ואנרגיה.
אם היתי צריך לנסות ולנסח תבנית שכזאת לגבי הלחנה באופן כללי והלחנה לתמונה בפרט, כך היא היתה נראית:

הכלי הנכון,בזמן הנכון,שיינגן את המלודיה הנכונה ,בליווי הרמוניה מתאימה בקצב הנכון.

כשמנסים לראות את הקשר הסכמטי בין מוזיקה לתמונה אפשר לראות זאת בצורה כזאת: 
           
לכל סצינה יש קצב פנימי,יש צבע,יש סיפור ויש מעטפת.

המלודיה הנכונה תתחבר לסיפור בהתאמה.הקצב הפנימי של הסצינה יתאים לקצב ( (TEMPOשל הקטע המוזיקלי.הצבע של הסצינה (סצינה מוארת עם נוף ירוק או סצינה אורבנית עם נוף אפרורי) ילווה ע"י הכלים המתאימים (מה שנקרא תיזמור בשפה המקצועית) וההרמוניה שתנוגן תייצר מעטפת תחושתית (לדוגמא: הרמוניה מינורית לסצינה עצובה או הרמוניה מאז'ורית לסצינה אופטימית).

הרבה פעמים קצב פנימי של סצינה יהיה הדבר הראשון אותו ינסה המוזיקאי לפענח.

סצינה של מרדף מכוניות תהיה סצינה עם קצב מאוד מהיר שיגרום לנו לחוש בלחץ ובאינטנסיביות אותה מרגישים המשתתפים בסצינה.
השלב הבא יהיה בניית האווירה הכללית מסביב.אם היה זה מרדף מכוניות בסרט מצוייר סביר להניח שתיווצר מוזיקה קצבית עם אלמנטים הרמוניים קומיים בעלי אופי קופצני ומצחיק.
לעומת זאת סצינה של מרדף מכוניות בסרט פעולה בה בורח ה"איש הטוב" מ"האיש הרע" תהיה בעלת אינטנסיביות רבה עם מוטיבים של מתח ולחץ.

הנה דוגמה מהסרט "המטריקס":



להבדיל, סצינה של הפגנה זועמת בה מעורבות צעדה המונית ואלימות משטרתית תאופיין בקצב הליכה בסיסי (קצבם של הצועדים-בערך 110 פעמות בדקה) ותוכל להיות מלווה ע"י גיטרות חשמליות "כועסות" שמנגנות צלילים צורמים וכבדים בסגנון רוק כבד.

הנה דוגמא לסצינה שכזאת מסדרת טלוויזיה עליה עבדתי עם הבמאי נפתלי גליקסברג בשם "אנטישמיות-לא מה שחשבת":



כאמור, הזיהוי של הקצב הנכון וצביעתו בצבעים השונים שיש לנו (הרמוניה מלודיה ותזמור) יאפשר למוזיקה ולתמונה לעבוד כיחידה אחת הומוגנית . 
אז יווצר מה שהרבה פעמים נקרא "אפקט הדבק".
כאשר אנו מרגישים שהמוזיקה והתמונה נדבקים אחד לשני ולא מפריעים אחד לשני אז אנחנו יודעים שהעבודה העדינה של התאמת המוזיקה לתמונה נעשתה נכון !






ניתן ומומלץ להירשם לבלוג 
ב"תיבת ההרשמה"שנמצאת 
בחלקו העליון של העמוד מצד שמאל.

חגי גינזבורג.



יום חמישי, 3 במרץ 2011

שלוש דרכים ליצירת מוטיב מנצח


בשבועיים הקרובים אחלוק איתכם שלוש גישות שנתקלתי בהן לאחרונה  בכתיבת מוטיב מוזיקלי מרכזי לסרט/סדרת טלוויזיה.
כל אחת מהגישות מדגימה דרך שונה ליצירת מוזיקה, אך שלושתן בסופו של דבר משרתות את אותה מטרה – הפיכת המוזיקה לחלק אינטגרלי מהתמונה  – חלק כזה שיגרום לנו להזכר בתמונות אותן ראינו גם אם נשמע את המוזיקה לבדה.
הדוגמה הראשונה מגיעה דווקא מעולם הטלוויזיה ובאופן פרדוקסלי משמרת את הגישה המסורתית של אופי הכתיבה.
אקדים ואציין כי מה שקורה בשנים האחרונות בעולם ההפקות הטלוויזיוניות הוא קפיצה של כמה מדרגות למעלה מהרבה בחינות. הדבר נובע בעיקר בגלל שינוי הולך וגדל בהרגלי הצפייה שלנו. אנחנו צורכים הרבה יותר שעות מסך מבעבר, יש לנו מסכים  גדולים יותר ואיכותיים יותר, מערכות הסאונד שלנו טובות יותר והצורך לצאת מהבית על מנת לחוות חוויית צפייה איכותית הולך ומצטמצם.
למה לצאת מהבית כשאפשר לשבת על הכורסא לפתוח את טלוויזיית ה - LCD  שקנינו, להפעיל את מערכת הסאונד שלנו שמורכבת  משלושה רמקולים לפחות (אם לא משבעה אצל המשוגעים לדבר  שביננו) ולצפות בסרט האהוב עלינו ...???
למה ? מהרבה סיבות אבל זאת לא הבמה לפרט...
בכל מקרה המציאות הזאת הולידה תקציבים גדולים יותר שמופנים להפקות מקור טלוויזיוניות, מה שמביא שחקנים, בימאים, ומוזיקאים שבאופן טבעי היו עובדים בתעשיית הקולנוע לתעשיית הטלוויזיה.
הגבולות הטשטשו ויוצרים גדולים  כמו ספילברג וסקורסזה מפיקים ומביימים  למסך הקטן.
זה מוביל אותי לדוגמה הראשונה שלי :
בשנה האחרונה עלתה למסך סדרה חדשה של ספילברג בשם "טרה נובה". זו סדרה עתידנית שעוסקת בתקופה בה המין האנושי ממשיך להחריב את כדור הארץ ופחות או יותר מכלה את אוצרות הטבע והמשאבים אותם הוא יכול לשאוב מכוכב הלכת שלנו. כך קורה שהמדענים מגלים "שבר בזמן" ודרכו מצליחים לבנות אנושות חלופית בתקופת הדינוזאורים (תקופה עשירה במשאבים ובאוויר לא מזוהם).
טכניקת הכתיבה של המוטיב המוזיקלי המרכזי של הסדרה מתבססת על מוזיקה נטו. בלי כלים אלקטרונים, בלי אפקטים קולייים, בלי סאונד בומבסטי ...מוזיקה נטו.
אני חייב להודות שבהתחלה לא השתגעתי על המוזיקה אבל העבודה הנכונה והחכמה (עם מוטיב מאוד קטן וקצר) של המלחין גורמת לנו מהר מאוד לזהות את המוזיקה כחלק אינטגרלי מהסדרה.
אם נעשה "ניתוח" מוזיקלי של המוטיב מדובר על מוטיב שמורכב במקרה הטוב מעשרה צלילים ובמקרה המצומצם יותר מחמישה.
בדוגמא הבאה נשמע את  המוטיב ומיד אחריו (קצת כמו בית ופזמון כפול) את הפיתוח שלו.
אם ראיתם את הסדרה ללא ספק תזכרו בתמונות ברגע שהמוזיקה תתחיל :





מה שמעניין הוא שהרבה פעמים דווקא במסך הקטן אנחנו רואים את הכתיבה המסורתית הזאת בעוד שבמסך הגדול מלחינים מחפשים דרכים מענינות לברוח מהכתיבה המסורתית ולחדש, כפי שאדגים בשבוע הבא.
בינתיים אתם מוזמנים לשמוע עוד מוזיקה מהסדרה טרה נובה ולהתרשם מהשפה המוזיקלית אותה יצר המלחין הצעיר והמאוד מוצלח לטעמי – ברייאן טיילר (הצילומים בקליפים הם מההקלטות המקוריות של  הסידרה)  :








בשבוע הבא אכתוב על פסי קול של שני סרטים שראיתי בשנה שעברה : "הרשת החברתית" והסרט "התחלה"- אותו ראיתי באיחור אופנתי :)

הערה חשובה : בקרוב מאוד אתחיל להעלות רעיונות מצולמים עם מוזיקאים ישראלים בהם נשוחח ונדגים את דרך החשיבה של מוזיקאי במציאות הישראלית שכותב מוזיקה למסך הגדול ולמסך הקטן ...

ב ק ר ו ב !!!

יום שני, 28 בפברואר 2011

מה המשותף לאי.טי ופסיכו ???


עד עכשיו הספקתי להזכיר את העניין של מוטיבים,יצירת אווירה וחיזוק הדרמה.מאפיינים אלה הם התבנית הכללית של פס הקול.
אחד הכלים החשובים ביותר שעוזרים לייצר את המאפיינים הנ"ל הוא כלי
שנקרא Dead sync"".
הכוונה היא לסינכרון מושלם בין המוזיקה למה שמתרחש על המסך.

מוטיבים יופיעו בסיטואציות חוזרות, אווירה תיווצר ע"י כלים הרמוניים ותזמורתיים וחיזוק של דרמה יווצר ע"י השילוב של שניהם באיזורים הנכונים. 
ה - Dead sync נכנס לתמונה כאשר מלחין צריך לעשות שינוי חד במוזיקה בגלל שינוי קיצוני בסצינה. השינוי צריך לקרות בתזמון מושלם עם התמונה והרבה פעמים הוא לא שינוי הגיוני ברמה המוזיקלית.

בואו ניקח לדוגמה את סצינת המקלחת המפורסמת של היצ'קוק מפסיכו:

אנו רואים את הבחורה נכנסת לאמבטיה על מנת להתקלח,פותחת את המים ומתרחצת להנאתה.בכל החלקים שתיארתי עכשיו אין מוזיקה. אנו שומעים את סגירת ווילון האמבטיה,את רעש המים היורדים ועדיין...אין מוזיקה. אנו מבחינים בדמות שנכנסת לאמבטיה,מתקרבת לווילון ועדיין,הסאונד היחיד שנשמע הוא הסאונד של המים הזורמים.
ואז,בתיאום מושלם עם פתיחת ווילון האמבטיה נכנס המוטיב הגאוני של צוויחת הכינורות (הולחן ע"י ברנרד הרמן ).

מוטיב זה השתרש בתרבות הקולנועית וחקוק גם במוחם של מי שלא ראו את הסרט (בגלל החזרות הרבות עליו באין ספור סיטואציות) כמוטיב קלאסי של סרטי אימה.
הינה הסצינה בשלמותה : 


כפי שניתן לראות ולהרגיש הכניסה של המוזיקה בתזמון המדויק בו היא נכנסת מייצרת אצלנו תגובה אמוציונלית חזקה ביותר. היא מבהילה אותנו,מייצרת תחושת אינטנסיביות ומעצימה את הסצינה עשרות מונים. אתם מוזמנים לעשות ניסוי קטן:
צפו בסצינה והשתיקו את הסאונד ע"י הנמכת עוצמת הקול. אני בטוח שתרגישו את ההבדל באופן משמעותי.הסצינה עדיין נוראית אבל החיבור שלנו אליה שונה בתכלית.

אפשר לטעון שעל מנת להבהיל אותנו מספיק שיכנס רעש חזק בנקודת זמן נכונה ואין באמת הכרח במוטיב מוזיקלי .
אבל מה אם אנחנו צריכים לייצר אפקט שירגש עד דמעות ברגע מסויים ?
בסרט הקסום אי.טי. משתמש ג'ון וויליאמס במוטיב מוזיקלי קטן שמנוגן ע"י צ'לסטה (כלי הקשה שדומה לוויברפון) ופיקולו (חליל מאוד גבוהה) מתחילתו של הסרט.המוטיב חוזר במהלך שעה כשש פעמים בווריאציה הקטנה הזאת. עד שכעבור שעה הוא נכנס בדיוק בשנייה בה אי.טי ואליוט הילד רוכבים על האופניים,נופלים מהגיבעה וממריאים.
המוטיב המוזיקלי נכנס בשנייה בה הם נופלים ומתחילים לעופף.
כל מי שראה את הסרט לא יכול שלא להתרגש מסצינה אלמותית זאת. 

בקטע הבא אפשר לראות את שני הגאונים (שפילברג והמלחין ג'ון וויליאמס) עובדים על המוזיקה לאי.טי. ומדברים בדיוק על המוטיב הזה.
איפה הוא צריך להכנס,איפה צריכים לבוא ההדגשים וכמו כן מזדמנת לנו הצצה מרגשת לסשן ההקלטות בו הקליטו את המוזיקה לסרט.


המעבר החד מהמוזיקה שמלווה את הסצינה למוטיב ש"טופטף" למוחנו במהלך השעה שקדמה לרגע השיא של ההמראה מייצר את הריגוש וההתרגשות הרבה שאנו חווים.
לא בכדי צוטט סטיבן שפילברג כמי שטוען שעבורו לצפות בסרט לפני שהמוזיקה "מונחת" עליו זה כמו לראות "חי מת".
הסרט חי אבל אין חיות אמיתית בתמונה עד שהמוזיקה לא שם.

טכניקת ה"סנכרון המדוייק" יכולה לייצר אצלנו פחד, התרגשות, עצב, שמחה ותקווה והכל בזכות המוטיב הנכון שמנוגן עם הכלי בקצב הנכון ושנכנס בדיוק בזמן הנכון !!!


לינק לאתר הרשמי





ניתן ומומלץ להירשם לבלוג 
ב"תיבת ההרשמה"שנמצאת 
בחלקו העליון של העמוד מצד שמאל.


חגי גינזבורג.







יום ראשון, 20 בפברואר 2011

הלחנה במאה ה 21


פרקטיקה במוזיקה היא המון !!! המון אבל לא הכל !!!

המלחין הגדול ביותר והמוכשר ביותר לא יהיה כזה אם לא ינסה את רעיונותיו הלכה למעשה, וילמד משגיאותיו, שוב ושוב ושוב...
יש צורך בהכרה של ז'אנרים מוזיקלים רבים כאשר באים להלחין מוזיקה לתמונה. עובדה זאת נובעת מהסיבה הפשוטה שלרוב יהיה צורך במספר סגנונות מוזיקלים בסרט אחד, ורצוי שיהיה מוזיקאי אחד שיוכל
לספק את הסחורה.
ניקח לדוגמה סרט דוקומנטרי עליו עבדתי שעסק באילן רמון 
ובאסון הקולומביה :

בסרט זה היה צורך במוזיקה סימפונית מרגשת שסוחפת אותנו אל העולם הרגשי והמטלטל של החיפושים אחרי המעבורת, תמונות ההתפרקות של הקולומביה, הפרידה והאבל.


הסיטואציות שהזכרתי צריכות מוזיקה מסוג אחד. אבל מה לגבי מוזיקה שתלווה את הזכרונות שעולים וצריכים לעיתים משהו יותר קצבי ועכשווי? מה לגבי מוזיקה כועסת ללוות את הסצינות הקשות שמתעסקות במחדל הנוראי של נאס"א, או להבדיל מוזיקת סינטיסייזר אוורירית ללוות את התמונות המדהימות שצולמו מהחלל?


בגלל כל אלה מוזיקאי בן זמננו שמעוניין ליצור מוזיקה לתמונה חייב לעבור הכשרה מקיפה בהפקת מוזיקה מתחומים רבים. אין זה אומר שעליו להיות מומחה בכל הז'אנרים האפשריים אבל רצוי שיתנסה ברבים מהם..
היכולת הנרכשת להרגיש סגנון מוזיקלי אחרי שיצרת או ניגנת אותו, עוזרת מאוד להגיע לסיטואציית הכתיבה מבלי להיתקע.
זוהי המיומנות של  להרגיש ז'אנרים מוזיקלים רבים "בקצות- האצבעות" ולהיות מסוגל לשלוף אותם ברגע הנכון ובזמן הנכון – זוהי הפרקטיקה.

בתקופה בה הלחנתי את פס הקול לסרט על אילן רמון הייתי עדיין טירון בכל מה שקשור לכתיבה לכלי קשת. כמה חודשים לפני העבודה על הסרט עבדתי בהפקה אחרת של להקה צבאית ובמהלכה התעקשתי לכתוב ולהקליט הרכב של כלי קשת.כתיבה להרכב כזה מחייבת ידע וניסיון.
ידע היה לי,פרקטיקה לא. 
ראיתי הזדמנות ל"סטאז' " בנושא וניצלתי אותה.

כאשר הגיע הזמן לכתוב את פס הקול לסרט כבר היתה לי את המיומנות לכתוב להרכב כלי הקשת שמלווה את פס הקול, דבר ששידרג את המוזיקה באופן משמעותי.
לפניכם אחד הקטעים המוזיקלים שמנוגנים ע"י אותו הרכב כלי קשת. המוזיקה מלווה את התמונות שחקוקות בזכרון הקולקטיבי
של העולם כולו:



תמיד צריך לזכור שהתהליך של הטמעת ידע והפיכתו ליכולת מוזיקלית לוקח זמן. הוא לעד יצריך את השילוב של הבנה והכרת המוזיקה בצד התיאורטי וכמובן בצד המעשי.

רק למידה מעמיקה בשילוב עם עשייה מרובה יולידו מוזיקאי שיהיו בידיו הכלים המתאימים להלחין מוזיקה (מכל סוג שיידרש) עבור כל סוגי התמונה הדרמטית – בין אם זה עבור קומדיה,דרמה,סצינות פעולה או סצינות מרגשות.

יום ראשון, 13 בפברואר 2011

להרגיש ולרגש עם מוזיקה.


מוזיקה מרגשת אותנו !!!
תמיד ריגשה וכנראה תמיד תרגש...                                      
יותר מלרגש אותנו במובן של הזלת דמעה היא פשוט גורמת לנו להרגיש.
היא מחברת אותנו למקומות ולזכרונות באופן אסוציאטיבי וגורמת לנו לחוש שוב טעם, כאב וגעגוע. מה בדיוק מפעיל אצלנו תגובות כל כך חזקות באותם 12 צלילים שמגיעים בווריאציות שונות וגורמים לנו להרגיש באופן כל כך אינטנסיבי?

אולי זה קשור לעובדה שמשחר האנושות מוזיקה מילאה תפקיד חשוב ודרמטי בחיי האומה האנושית. תקשרנו בעזרת תופים, רקדנו ושרנו מסביב למדורה ובשלב מוקדם מאוד בנינו כלי נגינה והפקנו מהם צלילים שאחר כך התחברו להרמוניה ולסימפוניות שלמות.
כדי להבין ממה מורכבת מוזיקה צריך להתבונן בהיסטוריה שלה, באבולוציה שלה ובמרכיבים השונים שלה (מלודיה,הרמוניה וקצב).
לא על אלה רציתי לכתוב היום אלא על כוחה של המוזיקה להכניס רגש לתמונה מצולמת.

כבר בימיו הראשונים של הקולנוע היה שימוש נרחב במדיום המוזיקלי. דבר זה החל מכיוון שחוץ מהרעש של מכונת ההסרטה לא היה שום צליל שנשמע באולם הקולנוע.
בואו ונראה דוגמה שתמחיש עד כמה אילמים היו הסרטים לפני שנוספה המוזיקה:





הסרטים היו אילמים לחלוטין.
הגילוי שהצמדת מוזיקה חיה לתמונה (אילמת וחסרת חיות) - מחייה אותה היה גילוי מרעיש. 
מאותו רגע המוזיקה והתמונה הלכו זו לצד זו.

המניפולציה שמוזיקה יכולה לעשות על הרגשות שלנו היא מופלאה.
כל סצינה יכולה להיצבע במספר צבעים שונים ברגע שמתווספים
אליה הצלילים.
לעתים מספיק מוטיב מוזיקלי של שלושה צלילים שחוזרים באופן מונוטוני, כדי ליצור אצלנו תחושת אי נוחות ומתח, בעוד שעל המסך בסך הכל נראה תמונה של איש הולך ברחוב.
הדוגמא הבאה היא מסרטו של סטנלי קובריק "עיניים עצומות לרווחה". המוזיקה היא קטע מוכר של מלחין בשם ליגיטי. שימו לב להשפעה האמוציונלית של המונוטוניות של המוזיקה:



השפה הקולונעית (שלובים יד ביד – תמונה ומוזיקה) יצרה  מימד חדש של תקשורת. אנו רואים את זה היום בכל מדיום מצולם. מהדורות חדשות משלבות באופן אינטגרלי מוזיקה בכל הכתבות האינפורמטיביות שלהן – שוב על מנת לייצר תחושת עניין, להעצים דרמה וליצור הזדהות. יוצרי תכניות ריאלטי ושעשועונים מכניסים מוזיקה כמעט בכל רגע אפשרי על מנת ליצוק תוכן דרמטי "עמוק" לפורמט הדי שטוח שהם מייצרים.
סרטים דוקומנטריים שאמורים "לתעד" את החיים כמו שהם "באמת" עושים שימוש נרחב במוזיקה ואפילו משחקי מחשב מלווים במוזיקה בלתי פוסקת שמחייה את האנימציה הממוחשבת.

מוזיקה תמיד ריגשה אותנו ובמאה שנים האחרונות (מאז הוצמדה לתמונה מצולמת)היא עברה מהמדיום האודיופוני למדיום משולב:
אודיו+ווידאו.
השילוב הזה מייצר חוויית מולטימדיה מרגשת ולא לגמרי ניתנת להסבר במילים.

צריך פשוט לחוות את זה ...


חגי גינזבורג

www.hagai-ginzboorg.com